יום שני אחר הצהריים. נר ראשון של חנוכה ישבתי בפתח בית הכנסת, משוחח עם צביקה. אשה שחוחה התקרבה למקום בצעדים איטיים. שמתי לב שזו הייתה גברת אברהם. אשתו של זלמן, "חג שמח שיהיה לכם!. אני רוצה שתתפללו על בעלי." אמרה ללא עכבות כשנכנסה לבית הכנסת. הייתה בה הנחישות אופיינית. אך עיניה היו עצובות ועייפות.
"מה מצבו, איך הבריאות שלו?" שאלתי
"לא טוב... אותו המצב כבר חודשיים, אתה יודע. ממש לא מגיע לו."
"אנחנו עושים לו "מי שברך לחולה" בכל שבת. אני מקווה שיצא מזה, באמת לא מגיע לו, ביקרתי אותו אז ,בבית החולים, מקווה שירגיש יותר טוב" ענה צביקה והוציא דף כלשהוא מהתיבה המשרדית.
היא הוציאה מתיקה ארנק ומתוכו שלתה כמה שטרות בלויים:
"זו תרומה. צדקה עבורו."
רשמתי לה קבלה והוספתי למעלה את המילים "לרפואת זלמן בן פייגה." נזכרתי בעוד משהו,"את ופראדל אשתו של רוזנפלד הייתן חברות טובות..."
"כן. היא הייתה אשה מאוד צנועה, טובה. היו לה הרבה סיפורים מעניינים. היינו יושבות על הגדר הנמוכה ליד בית הכנסת ומדברות במשך כמה שעות על כל מיני דברים. מסכנה, סבלה הרבה בשואה, גם באושוויץ וגם במחנות ריכוז אחרים."
"שמעת משהו מבעלך על סיפור הצלת ספר התורה של רוזנפלד ? אף אחד כאן לא מכיר את הסיפור הזה חוץ מבעלך כנראה."
היא חככה בדעתה. אמרה שבעלה ורוזנפלד היו חברים מאוד טובים ואפילו הכירו אחד את השני במיסתור בבודפשט, זאת, לפני שגורשו בצעדת המוות לכיוון מטהאוזן. לגבי ספר התורה הוסיפה: "היה בית כנסת של ה"חתם סופר" ליד רובע פשט. בית כנסת שהפשיסטים עמדו לשרוף. רוזנפלד אומנם נכנס לשם. אבל כנראה שלא הצליח להציל את ספר התורה. הוא העדיף לברוח לפני שהאש והעשן חנקו אותו."
"זו גרסה שונה ממה שסיפרו לי. סיפרו לי שהספר ניצל." הגבתי.
"בעצם... בעצם את לא יודעת יותר ממה שאני יודע." התערב צביקה
"אתה מכיר את בעלי. הוא אחד כזה ששמר דברים בבטן וכמעט לא סיפר כלום כלום. ומר רוזנפלד לא סיפר לו הרבה."
"כמו הרבה יהודים כאן." אמר.
"זה עוד טוב," הגיבה, "היו כאלה שהשתגעו או לא התנהגו נורמלי. הנה למשל, בת דודה של זלמן זכרונו לברכה. הייתה הולכת ברחוב, בדרך לבית הכנסת ומדברת עם עצמה בקול רם. לא אמרנו כלום. ניסינו להבין אותה. שמעתי שנתנו לה מכות על הראש שם בלאגר בגרמניה. פלא שנשארה בחיים אחרי המכות האלה. היא סיפרה שהייתה שם שומרת אס אס שהייתה מכה אותה באופן קבוע עם המקל. וגם הרגה כמה נשים במכות. ככה סתם, בשביל תענוג"
"נורא נורא." אמרתי
"ויש גם את רב צונץ. אני לא יודעת אם הוא חי."
"זה שהולך עם התיק השחור?" שאל צביקה
"כן. אותו אחד. רב צונץ. הוא תמיד חבש כובע שחור. היו לו משקפיים גדולות עם מסגרת שחורה. בחור נמוך ושמן. היה מסתובב תמיד עם תיק שחור מפלסטיק שהיה צמוד אליו, על התיק היה רשום "צונץ". הוא היה בא בצורה הזאת לחנות, לבית כנסת ולמקומות אחרים. בשבתות ובימי חול. הוא אף פעם לא פתח את התיק ליד אנשים אחרים. וזה היה חשוד. אבל לא שאלו כלום. מי שהכיר אותו ידע שעבר כמה שנים במחנה ריכוז ואולי ההתנהגות הזאת באה משם, מפולין.
פעם אחת הוא שכח את התיק שלו בתחנה המרכזית. אנשים ראו את התיק השחור מפלסטיק וזה היה כמובן חשוד להם, הם קראו למשטרה. בסוף פתחו את התיק ומה מצאו שם? מצאו שם מסטינג – כלי לאוכל. מה זה מסטינג. בלי מסטינג בן אדם לא יכל לשרוד במחנות הריכוז. בלי מסטינג הוא לא יקבל אוכל, ובגלל זה אסירים נשאו איתם מסטינג לאיפה שהיו. אז כל אחד הביא איתו את הפקה'להך' מן השואה והוא הביא אותו."
"פשוטו כמשמעו." אמרתי וניסיתי להיזכר מהיכן מוכר לי השם "צונץ"...
"תתקנו את המזגנים. עוד מעט קיץ. בקיץ שעבר, מרוב חום, לא יכולתי לשבת בעזרת נשים. צביקה, אתה צריך להתקשר כבר לטכנאי!" רטנה "צביקה, תעשה את זה. עוד לפני שיגיע החמסין! אתה שומע אותי?. כמה אפשר להתלונן?"
"בסדר, בסדר גברת אברהם!" אמר ונאנח אנחה עמוקה.
"לא בסדר. פחות דיבורים יותר מעשים!"
היא הולכת וצביקה מנחית אגרופו על השולחן, "ריבונו של עולם. מאיפה אקח כסף למזגן !"
אני רוצה לומר משהו, אך הוא אומר שאעזוב אותו בשקט. אני מפנה את ראשי וחושב על דבר חשוב אחר - סוף סוף צריך לבקר ב"יד ושם" בייחוד לאחר ששמעתי את סיפורה של תרצה. כך אוכל לראות מי שמר בדפים ומי שמר בבטן.
