מודעת אבל במסגרת שחורה קידמה את פניי עת הגעתי לבית הכנסת בשעת צהריים מאוחרת. על קיר החומה, היכן שעומד לוח המודעות הצבוע ירוק, יכולתי להבחין במילים:
"יקירנו
זלמן (זולטן) בן זאב אברהם ז"ל
איננו"
הלוויה הייתה שקטה ומאופקת בבית העלמין החדש.שמש חמה פתאומית באמצע חודש מרץ. מעט אנשים הגיעו מבית הכנסת. הגיע הרב אלקנה, צביקה, יצחק סגל, טיבור ועוד כמה שהספיקו להגיע בהתראה קצרה כל כך.ביינהורן היה בבדיקות רפואיות ולא יכול להגיע. בן שבעים וחמש היה זלמן במותו.
"נולדת בסלובקיה. בחלק שעבר להונגריה. ברחת לבודפשט. חשבת שתהיה בטוח. אך סיימת את מלחמת העולם במחנה מטהאוזן. כמעט לא נותרו לך קרובים, אבל בנית את חייך מחדש. כאן בארץ, היית במניין הבוקר של בית הכנסת. משכים קום. אחד מלומדי התורה ותומכיה.יד ימינו של הגבאי רוזנפלד זכרונו לברכה. אהבת את הילדים שביקרו בבית הכנסת, הם קראו לך "הדוד שמחלק סוכריות". כל אימת שהייתה התרמה עבור מוסד צדקה כלשהו, אתה היית הראשון לתרום." אמר הרב וקולו רועד "ומי יתן שתעמוד שם לפני ריבון עולם תבקש עליו רחמים על ישראל בתקופה קשה זו של אינתיפאדה ופיגועים. רק אתמול פיגוע בקפה בירושלים, יותר מעשר הרוגים. השם ישמור את עם ישראל ושבזכות המנוח ובזכות עליונים, לא נדע עוד צער."
בנו של זלמן, אמר קדיש יתום על אביו. בעת הורדת זלמן אברהם המנוח, אל בטן האדמה התחוחה, הייתה לי ההרגשה כי הסיפור על אודות הצלת ספר התורה. אותו סיפור שאף אחד לא ידע לספר לי כמו שצריך. ירד איתו. ובכל זאת משהו סמוי עלה וניצנץ. שהרי למר רוזנפלד יש בת נוספת שאולי גרה בקיבוץ בצפון, אם לא עזבה את הארץ, כפי שסופר. ואולי, אולי היא תדע משהו. על אף שרוזנפלד כמו רבים אחרים לא דיבר רבות על עברו.
הלכתי לכיוון היציאה מבית הקברות.בשביל לכיוון החניה. על ידי הלך צביקה מכונס בהרהוריו. שהרי, הוא הכיר את המנוח הרבה יותר טוב ממני.בדרך שמתי לב למצבה הנושאת שם מוכר, האטתי את צעדיי: "מאיר לוינשטיין" היה רשום עליה ובאמת, בצדה השני של המצבה, חרותים היו שמות בני משפחתו שנספו בשואה.
"שאלה לי אליך," פניתי אל צביקה, "אתה יודע איך קוראים לבת של רוזנפלד ? זאת שחיה בקיבוץ בצפון?"
"לאה. אבל אני לא יודע את שם משפחתה. היא התגוררה בקיבוץ נחלת עוז באיזור נהריה. למה אתה שואל ?."
"אולי היא מכירה את סיפור ספר התורה במלואו?"
"עזוב.מה אתה כל כך מתעקש. עקשנות היא לא תכונה טובה כל כך. במיוחד כשהולכים עם הראש בקיר" אמר בטון כעוס "ספר התורה או לא ספר התורה. הוא הציל אותו, זה הכל. למה לך להיות נעול על הפרשה הזו. הרי שמעת סיפורים הרבה יותר מעניינים."
"עם כל הגרסאות השונות ששמעתי ממך, ממר ביינהורן, מיצחק סגל ומגברת תרצה אברהם, יש לי הרגשה שיש הרבה מעבר לסיפור. אחד אומר שהוא הציל ספר תורה מבית כנסת ה"חתם סופר",השני אומר שהציל אותו מבית כנסת מטסדורף. מישהו אחר אומר ששני ספרי תורה הוצלו, חלק אומרים שהציל ואשתו של זלמן זכרונו לברכה אומרת שהוא בכלל לא הציל, אלא ניסה להציל"
"נראה לך שזלמן סיפר לאשתו את הסיפור? תדע לך שרובם של הניצולים לא סיפרו את הדברים לעומק. ומי שסיפר עשה את זה בקווים כלליים, לדוגמה, אבא שלי הוא לא סיפר את הדברים הקשים באמת."
"רק סיפורים עצובים אני שומע כאן." הוספתי, "אנשים עברו את השואה. באו לכאן וכאן הם המשיכו את מסכת העצב.לכל אחד מהם סיפור עצוב: יוסף הכט, הניה זלמנוביץ'.נח דוידוביץ', ביינהורן העיוור. רוזנפלד ועכשיו זלמן אברהם!"
צביקה הביט בי עמוקות. עצר לרגע את הליכתו ואמר בטון עדין, "אבי, אבי, לא כך צריך לראות את הדברים. אתה צריך לראות את הדברים בצורה אחרת. האנשים האלו באו לכאן אחרי שהיו על סף המוות. פה הם קיבלו קצת נחמה, עדנה ומנוחה ויכלו לעשות דברים שהסבו להם קורת רוח גדולה.כל יום שחיו, לאחר שניצלו מאותה תופת, היה יום של ברכה עבורם. ליוסף הכט היה הזמן להביט מהחלון, להעלות זכרונות. לעבוד ולהתפרנס בכבוד. להניה, הייתה הזכות לשבת בחנותה. לעשות מעשי חסד ולהתפרנס בכבוד רב.לרב דוידוביץ' הייתה היכולת ללמוד תורה וגמרא בשקט ובבטחה, בשולחן הח' בבית הכנסת. לביינהורן, על כל בעיית הראיה שלו, יש עדיין את הזכות לשמש כגבאי ולהתפלל לבורא עולם, לאחר מה שעבר. לרוזנפלד הייתה הנחמה בזה שטיפח את הגינה. ליהנות מהנכדים שהביאה לו הבת השנייה ולשמש כגבאי גם הוא.ולזלמן אברהם, כן אותו זלמן שעכשיו קבור כאן..." קולו רעד "הייתה העדנה בכך שנשא אשה, הביא ילדים. חילק סוכריות לילדים ויכל לשבת ליד שולחן סעודה שלישית כמו בן של מלך בטרקלין מלך ולשיר את הפיוט "יום זה מכובד!."
