מלחמה זו המתחוללת בין האדם לבין התודעה שהוא יצר. אותה תודעה שהייתה אמורה לעזור לו לשלוט בעולם, במציאות, פתאום קמה ופרסה את רשת שליטתה עליו, בבחינת "וקם הגולם על יוצרו". כל הרעיון הוא ל’החליק את הבחירה’ זו כאשר היא באה אין ביכולתך כבן אנוש לנתח אותה בכללותה בכדי לבחור את הבחירה המדויקת. השתהות למעשה מבצעת סקירה בהכרה החברתית בכדי לקבל אשרור לבחירתך, כך שלמעשה אין זו בחירתך האישית אלה בחירה חברתית לסדר מסוים של מסלול נכון או לא נכון, תלוי בפרספקטיבה מה שבטוח הוא כי אין פתרון אולטימטיבי כך שאין גם בחירה אולטימטיבית.
כל אחד הוא עם עצמו בכדי לבצע את הבחירה החופשית הניתנת לו כמובן במגבלה שלא משנה מהי בחירתו בכל אופן התוצאה תהיה שווה והסוף תואם להפליא כך שכל שנותר הוא להתענג על הבחירה.
’להחליק בחירה’ הוא נושא מאוד חשוב מיכוון שהשתהות בבחירה יוצרת כמעט אין סוף של מיני בחירות שעל האדם לעשות וזאת מכוון שהוא יעד לעצמו יכולות בחירה מוחלטות נוצרות תוך כדי התנהלותו ומאופן מורכבותו אין סוף בחירות שנולדו ממורכבות מחשבותיו ובכך הוא הופך להיות עבד של מחשבותיו שלו שאין בהם מאומה מתובנות אישיותו הקשורות לזיכרון הפרטי שלו.
אדם לא צריך לקבוע לו כללים כדי ל’החליק בחירה’ כי אז יוצא הוא מצדד בצד מסוים שאולי יתאם את בחירתו בטווח הקצר או אז יתגלה כי בחירתו סוטה מטווח רצונותיו שהתכווננו מבחירתו הוא. ההרגל לחייו הוא שגורם לו לדבוק בעבדות שיקולי בחירתו, הבחירה צריכה להיות מעבר ל’טוב ורע’ ואין הדבר מעיד כי הוא נמצא במציאות על, כי אין כך הדבר הוא בדיוק נמצא בטוב וברע אך חירות בחירתו היא המקנה לו את הקפיצה מעבר מטוב לרע.
ומדוע לא ידבק בטוב, ויטב לו לעולמי עד? זהו העניין שאין הטוב טוב ואין הרע רע פשוט אין לנו ידיעה מה טוב ומה רע ומכוון שלא ניתן לחיות באי ידיעה אזי אנו מגדירים את הדברים כך כדי שנוכל לבחור. כל זה בסדר אך אל לנו להיות עבדים של מושגנו אנו ולשרתם באובססיות ואז באה הבחירה החופשית שאם מנוצלת היטב מוציאה אותנו מעבר לטוב ולרע.
מלחמה זו הינה משל מטפורה לשתי סוגי מלחמות המתחוללות ברמות שונות בעולמנו: מלחמה ברמה הפיזית ומלחמה ברמה הרוחנית . ברמה הפיזית אנו עדים לטכנולוגיה אולטרה מהירה החובקת עולם במחי לחיצת כפתור בפורמט מודרני של מחשבים והי-טק. בעולם נארגה רשת כלכלית עצומה הבנויה מתאגידי ענק, המכוונת את כל מה שקורה בעולם כולל מדיניות, תרבות, וכו. עפ"י קו מנחה אחד – כסף, כסף, ועוד כסף. מה שמכונה כיום - הגלובליזציה. שהעומדת בראשה היא לא אחר מאשר עצמה. כל המן האנושי הפכו לעבדים של רשת התאגידים הכלל עולמית.
ברמה הרוחנית מנטאלית אנו עדים לתופעה נוספת. האדם "החדש" יצר תפיסת עולם אשר השתלטה עליו וכלאה אותו בכלא רוחני מנטאלי. כלא אשר מעלים מעיניו את המציאות כשלעצמה, האמיתית, המציאות שמעבר - המציאות המטה-פיזית. הוא חי בתוך בועה של עולם מעשה ידי אדם, עולם מוחלט הגדור בחוקיות מתמטית מדעית קרה. עולם מלאכותי שבבסיסו תרבות צריכה אדירה של מוצרים שהם חיקויים של חיים, ריקנות וגירויים עקרים.עולם של "כאילו". עולם שבו נקודת הייחוס לכל הדברים היא האדם עצמו. זה העולם וצריך לשחק את משחקו וזהו!
העולם שבו אנו חיים הוא בעצם אשליה או בשפה מודרנית עולם וירטואלי, וישנה מציאות מעבר לעולם הזה. הנגיעה במציאות שמעבר נותנת אפשרות למשמעות. זהו המסר של מצות ’קן הציפור’ העיקרי – המעבר מעולם פיזי מוחלט שבו נקודת הייחוס היא האדם הגשמי המוגבל, לעולם אפשרי שבו נקודת הייחוס היא רוחנית, מעבר לעולם, אינסופית ונעלמת.
ה"מלבים" תיאר מלחמה זו בשפתו הפיוטית כי היוונים שעסקו בהבנת החוקיות של העולם הזה, השתלטה עליהם ה"אספקלריה" (ההשקפה) של ההכרח – שהעולם הוא מוכרח המציאות, בעוד שהעולם הוא באמת אפשרי המציאות, או במילים שלנו – אין דבר העומד בפני הרצון. הרצון יכול להתעלות מעל לכל החוקים.
הפילוסופיה הכלל עולמית, וכל הדתות, מנסות בלי הרף להבין את התקופה שבה אנו חיים כיום, את הדרך שבה הגענו לשם, ואת הפוטנציאל הגלום בה אם נתחקה אחרי התפתחות התודעה האנושית מאז בריאת העולם, ונדמה אותה להתפתחות של נפש אדם בודד, נגלה קווי דמיון מפתיעים.
האנושות בכללותה, עד הופעת השכליות היוונית, חייתה במודעות אקטיבית לעולם הרוחני העוטף אותה. כל העמים כמעט ככלל הכירו בכך שהמציאות השלמה משתרעת מעבר לגבולות של הגוף, ושל העולם החומרי בו אנו חיים, ושחיינו כאן צריכים להיות מכוונים לפי תכליתם הרוחנית. עם התפתחותו של השכל החוקר פתאום קלט האדם כי הוא יכול "להבין" את המציאות, ועם הבנה זו הוא יכול לשלוט בה. האדם החל להפשיט את התופעות בעולם ממטענם הרוחני והרגשי ולהסבירם על פי נוסחאות מתמטיות קרות וחסרות חיים. המדע נתן לאדם בו זמנית גם כלי שליטה בעולם , וגם הרגשה שהוא כבר לא צריך אף אחד - הוא אוטונומי – עומד ברשות עצמו. הוא מגדיר את עצמו כפי שהוא למד להגדיר את העולם, הוא הריבון של עצמו. לא בכדי. זהו בעצם הלך המחשבה הבסיסי של "הזמן המודרני" ה"אני הוא המרכז - "המהפכה הקופרניקית". האדם הוא אפילו זה שיצר (מתוך צורך שלו) את מושג האלוקות והעולם שמעבר – הוא ברא את אלוקים.
פתאום החלו להופיע בקעים באוטונומיה של האדם. החלשות העולם האנושי הטהור. החלו להופיע בזירה המדעית יותר ויותר סימנים שרמזו בצורה תקיפה והולכת כי לאדם אין כלים להבין את המציאות. לא רק שאין לו כרגע את הכלים, אלא שלעולם לא יהיו לו. המגבלה אינה טכנית אלא מהותית! החלו להופיע שיטות שדיברו על יחסות, אי וודאות, קומפלמנטריות, אנטי חומר, אין יותר חומר, הכל סוגים של אנרגיה, שדות כוח, זמן שלילי, חלקיק שהוא גל, חומר שהוא אנרגיה, חופש החלקיקים, קוונטים, צפייה המשנה את התוצאות וכו. מושגים המצביעים על מוגבלות תפיסתית –שיטות המחקר עצמן נמצאו פסולות. האדם החל לקלוט שהכלים הסופיים של עולם החומר טובים רק ברמה של הבועה הקרובה שבה הוא חי, אולם אינם מספיקים כדי להבין את השלם. הוא החל לרדת מחלומו הראשוני להבין את המהות, את התכלית.
האדם מוצא עצמו מצד אחד, בעזרת המדע, שולט ביד רמה בעולם הקרוב הסובב אותו –מלך. ומצד שני, אותו מדע "גילה" לו כי הוא בסך הכול מקרה שקרה, אבק של כוכבים על גלקסיה עלומה שנעה בחוסר משמעות משום מקום לשום מקום, ללא תכלית, ללא מטרה, וללא משמעות, תאונה או טעות אבולוציונית. מבחוץ הוא מלך, ומבפנים ריקנות תהומית וריקבון רוחני. לתוך דיכוטומיה זו של עידן הפוסט-מודרניזם נכנסת מצוות "שילוח הקן" אשר אמורה לזעזע ולגלות חזרה לאדם השקוע בצעצועים האלקטרוניים המדהימים של סוף המאה העשרים את הכלים כדי לפרוץ מעולמו הפיזי של האדם – לגעת בנקודה של ה"מעבר" וע"י כך למצוא משמעות – תכלית וייעוד.
אך על החלטה זו צריך להיאבק, מאבק חיינו התמידי והבלתי פוסק, מהות חיינו הקיומיים. וככל בני האדם, מאבק זה מתמשך עם אי-יציבות מעורפלת-חושים של הזיכרון. אותם רגעים ברורים ובהירים שאתה מגדירם במוחך כמכריעות ובעלות ערך רב בחייך נעשות פתאום מטושטשות בתהום ההכרה ומתנדפות כלא היו בין רגע. ואילו רגעים אחרים זניחים בחשיבותם במוחך, שבים בפרץ פתאומי ומופיעים לעיניך בבהירות מדהימה. עד שאפשר להניח כי אותם רגעים הם ראשוניים במהותם וכי צורתם האוטנטית חבויה דווקא בגלל חוסר חשיבותם שלהם. מכל מקום ובכל אפשרות אתה מגיע לרגע הנוכחי בו אתה שואף לעתיד ומנתח את העבר ואת רגע הזה לא ניתן לקבע.
ידע אמיתי,ידע אובייקטיבי, הוא ידע המגיע משכל גבוה. ידע מראה לנו איך ללמוד את האדם, איך ללמוד את היקום, וגם כיצד ללמוד את האחד ביחס לאחר. עם ידע אובייקטיבי אפשר לדעת את העולם האמיתי, וזאת על ידי השימוש בעקרונות היחסות וסדר הגודל, ובאמצעות ידיעת שני חוקי היסוד של היקום, הגישה אל ידע אובייקטיבי היא דרך לימודה של לשון אובייקטיבית. לימודה של לשון אובייקטיבית זו לא מאפשר שימוש בכלים סטטיים כגון: ביולוגיים,חברתיים,אינטלקטואלים או אף דתיים. אלה שימוש בכלים דינמיים המאפשרים לך לבצע את המאמצים להגיע לאיכות שכלית דינמית זו ויותר מאפשרת לך את הקשה יותר להישאר באיכות דינמית זאת. כמובן שאפשר לחיות בממד הסטטי בלא שום נגיעה בממד הדינמי אלה שאז אתה גוזר על חייך לחיות במסלול מחשבתי אחד. המסלול הדינמי מאפשר התנהלות בקו מחשבה אחר, שבו נתוני החיים זוכים לפרשנות מסוג אחר נעלה יותר עשיר ופורה.
הצעד הבא הוא לימוד האדם את עצמו, לימוד המכונה האנושית והבנת מקומו של האדם ביקום. ידיעה זו של אדם את עצמו, היא מטרה ואמצעי כאחד.
אולם כפי שנאמר, אם חפץ אדם להתפתח, אין די בידע בלבד: אדם צריך לעבוד גם על שינוי הווייתו. עם זאת, שינוי של הוויה הוא כל כך קשה, עד שהדבר היה כמעט בלתי אפשרי, אילמלא היה שם הידע כדי לעזור לאדם. הנה כי כן, על הידע וההוויה לצמוח זה לצד זה, אף כי הם נבדלים לחלוטין האחד מן השני. לא הידע ואף לא ההוויה כל אחד לחוד יכולים להביא להבנה נכונה, שכן ההבנה היא השקול של גידול הידע וההוויה בעת ובעונה אחת.
גידול בידע פירושו, מעבר מן הפרט אל הכלל, מן החלק אל השלם, מן האשלייתי אל האמיתי. ידע על העצים או על ענפי העצים וצורתם המשוננת, ללא ידיעת העץ. ידע אמיתי לא זו בלבד שיראה פרט נתון, אלה גם את מקומו, תפקודו ומשמעותו של פרט ביחס לשלם.
אנחנו חיים במצב העולה ויורד, לפעמים קרוב יותר אל תודעת עצמנו ופעמים קרוב יותר אל השינה. הוויה היא דבר נפרד לחלוטין. אנחנו יכולים לעשות את כל המאמצים האפשריים ברמתנו הנוכחית, ואף על פי כן אנו חשים כי ניתן להפיק הרבה יותר מן הידע שברשותנו, אלה שהווייתנו איננה ברמה הנאותה. על כן הכרחי הדבר לעבוד על ההוויה, לעשותה חזקה יותר, מוגדרת יותר. או אז, ממש מאותן מלים יהיה בכוחנו להפיק ידע רב יותר. בכל רגע שאתה מבין דבר מה,הבנתך היא צירוף הידע שברשותך והוויתך. הבנה היא פרי ההתנסות, התנסות מסוימת בהוויה והתנסות מסוימת בידע.
כוחות, אנרגיות, סוגי פעילות שונים תלויים כולם ברמת ההוויה. בשל רמת הווייתנו אין בידנו לדעת יותר.יחד עם זאת השינוי הזעיר ביותר ברמת ההוויה פותח בפנינו אפשרויות חדשות של ידיעה ושל עשייה. כל כוחותינו נקבעים על פי רמת הווייתנו. הבדל אמיתי בהוויה הוא הבדל ברמות התודעה. מצוות שילוח האם מן הקן,עיקרה התכוונות וריכוז אינטנסיבי במצווה, הריטואל הפיזי דורש עוצמה רגשית מיוחדת עד כדי העתקת התודעה הסביבתית ממקומה המרכזי אל מקום נידח, מקום בו חושיו הרגילים מתקבעים. אותו רגע יוצר חריץ רגשי פנימי יוצא דופן המאפשר התעוררות שכבות נפש חבויות מתחת לגבול ההכרה אל תודעת-על. תודעת על זו נערמת סביב האישיות, בעוד החושים עדיין מקובעים, בחלוף הרגע החושים חוזרים למקום זר במקצת, האישיות החדשה היא פרי תחושות מעורבות כתוצאה מהתערות בתודעת העל.
בחיים אפילו עם הכוונות הטובות היותר, לא קיימות אלה שגיאות אוויליות. בני-אדם הם רובוטים הם אינם בנויים להבין זה את זה. בהשקפות ובדעות המקובלות לגבי הדברים אין כל תועלת, הן אינם מוליכות לשום מקום. יש לחשוב בדרך אחרת ופירוש הדבר הוא לראות דברים שאין אנו רואים כעת, ולא לראות דברים שאותם דווקא כן נראה עכשיו. ועניין אחרון זה הוא אולי הקשה ביותר, משום שאנו מורגלים לראות דברים מסוימים זה קורבן גדול לא לראות את הדברים שאותם אנו מורגלים לראות. אנחנו רגילים לחשוב שאנו חיים בעולם נוח פחות או יותר. בוודאי שיש בעולם דברים בלתי נעימים, כמו מלחמות וגזענות אבל בכללו של דבר, אנחנו מאמינים כי זהו עולם נוח שמגמתו טובה.
קשה עד מאוד להיפטר מן הרעיון של עולם שכוונותיו טובות. ואחר כך עלינו להבין כי אין אנו רואים כלל את הדברים עצמם. אנו רואים השתקפויות דברים,כך הדברים מאבדים את ממשותם, אנו חייבים להיווכח, מה רבים המקרים שבהם אנו נשלטים ומונחים לא על ידי הדברים עצמם, אלה על ידי הרעיונות, ההשקפות והתמונות שיש לנו לגבי הדברים. זהו הדבר המעניין.
האדם הוא יצור בלתי שלם, לכן האדם צריך ללמוד את עצמו, ולשפר את עצמו. כפי שהננו, יש בידנו לעשות שימוש אך ורק בחלק קטן ביותר של כוחותינו, אבל לימוד עצמנו מביא להתפתחותם. בלימוד האדם את עצמו נפתח הלימוד למצבי התודעה. לאדם יש זכות להיות מודע לעצמו אפילו כמות שהוא, בלי כל שינוי. תודעה אובייקטיבית מחייבת שינויים רבים באדם, אך תודעה של עצמו יכול הוא שתהיה לו עכשיו. אף על פי כן, זו איננה ברשותו אף שסבור הוא כי היא קניינו. איך נולדה אשליה זו? מדוע מייחס לעצמו אדם תודעה של עצמו? הוא מייחס אותה לעצמו, משום שהיא היא מצבו הראוי. אם אינו מודע לעצמו, הוא חי מתחת לרמתו הראויה ואינו עושה שימוש אלה בעשירית מכוחותיו. אולם כל עוד יוסיף אדם לייחס לעצמו את מה שאינו אלה בגדר אפשרות בשבילו, לא יעבוד למען השגת מצב התודעה הזה.
דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ו: "כי יקרא קן-צפור לפניך בדרך בכל עץ או על -הארץ אפרוחים או ביצים והאם רבצת על- האפרוחים או על-הביצים לא- תיקח האם על הבנים: שלח תשלח את-האם ואת-הבנים תקח-לך למען ייטב לך והארכת ימים:" כאשר אדם הולך בדרך: סוג של התבודדות התנתקות מה מן כפילות-תודעתית, אותה כפילות-תודעתית המפריעה לנו להגיע לתודעת עצמנו הגבוה, כפילות-תודעתית היא עניין קשה מאוד לתיאור, הואיל ושום הגדרות אינן אפשריות כאן.כפי שהננו, לעולם אין אנו חופשיים מן הכפילות-התודעתית. אם נאמין כי איננו בכפילות עם דבר מה, הרי אנחנו בדיוק נגזרת של רעיון שאין אנו מבנים. אי אפשר לתאר כפילות-תודעתית במונחים הגיוניים. צריך למצוא רגע של כפילות-תודעתית, ללכוד אותו ואחר כך להשוותו לדברים אחרים. כפילות-תודעתית קיימת בכל מקום, בכל רגע של חיי היומיום. לכשתתחילו להסתכל בעצמכם, תהפוכנה אי אלו צורות של כפילות-תודעתית לבלתי אפשריות. אבל בתנאי החיים הרגילים כמעט הכול הוא כפילות-תודעתית. אנחנו לא מבחינים בה משום שאנו שרויים בתוכה. הדרך הטובה ביותר להבחין בה, היא לקבע סיטואציה מסוימת זאת היא כפילות-תודעתית.לאחר מכן גלו דברים המקבילים לתמונה, סיטואציה זו בתוך עצמכם. אך יש להבין כי כפילות-תודעתית מצויה שם בכל רגע ורגע, לא רק ברגעים יוצאים מן הכלל. כפילות-תודעתית היא מצב כמעט תמידי אצלנו. עליכם להיות מסוגלים לראות מצב זה בנפרד מעצמכם, להפרידו מעל עצמכם, ואת זה ניתן לעשות רק על ידי הניסיון להפוך למודעים יותר, הניסיון לזכור את עצמכם, להיות ערים לעצמכם. רק כאשר תהפכו להיות ערים יותר לעצמכם, יהיה בכוחכם להיאבק בגילויים כמו כפילות-תודעתית. הבזק התודעה המיוחד הזה שבא אליך במאמץ מרוכז לזיכרון, ולעירות תודעתית, חייב להסתיים בשלוח התודעה הערותית כפי שהיא לזיכרון.
וזכירת עצמנו לא יכולה להיעשות בצורה פורמלית, כי אם זה קורה, פירוש הדבר, שינה עמוקה –תהום הנשייה, או אז דרוש שאדם יעשה דבר מה כדי להעיר את עצמו. או אז יש לדבוק במכניות, ובדבר תוצאותיה של המכניות. שלוח פיזי של האם? לא בתודעה הדבר נעשה, ואולם המחשבה הפיזית קבעה את התודעה החדשה וחדרה לזיכרון דרך קרום כפילות-תודעתית במחשבה הפיזית. לאחר מכן הכל חומק ונעלם, ואתה שוב מוצא את עצמך עם לא כלום, שוב אתה פותח במאמץ מודע כלשהו, ושוב חומק הדבר ונעלם.השאלה היא כיצד למנוע מזה להיעלם. בדרכי מחשבתנו והרגשתנו הרגילות קיימות נטיות מכניות רבות המפנות אותנו תמיד אל הדרך הרגילה והמקובלת. אנחנו רוצים לחשוב בדרך אחרת, אנחנו רוצים להיות שונים, לעבוד באופן שונה, להרגיש בדרך חדשה, אבל שום דבר איננו קורה, מאחר שקיימות בנו כל כך הרבה נטיות ישנות המפנות אותנו חזרה. עלינו ללמוד את הנטיות הללו ולנסות להטיל עליהן אור. ומעל לכל, אנחנו חייבים להתגבר על שיגרת המחשבה, או אז, אם נעשה כן,עשרים וארבע שעות לא יהיה בהן וחיינו ייעשו שמחים ועשירים עד מאוד. על ידי מאמץ לזכור את עצמו,להסתכל, לא להיטמע בכפילות-תודעתית. תודעה היא כוח, וכוח אפשר לפתח אך ורק על ידי התגברות ,שני דברים ניתן לפתח באדם,תודעה ורצון. שניהם הנם כוחות. אם מתגבר אדם על כפילות-תודעתית, תהיה לו תודעת על, אם מתגבר הוא על המכניות, יהיה לו רצון. אם הוא מבין את טבע הכוחות שביכולתו להשיג, יהיה לו ברור שאי אפשר להעניקם במתנה, כוחות אלה יש לפתח באמצעות מאמץ. אילו היינו נבראים מודעים יותר,היינו נשארים מכונות מודעות.תודעה בכוחו של מישהו אחר רק תהפוך אותך למכשיר בידיו של המודע.
דרושים מאמציו של האדם עצמו, שאם לא כן,אפילו אם יהפוך למודע, לא יהיה מסוגל לעשות בכך שימוש. לכן כתוב כי יקרא לפניך קן-ציפור היינו התודעה שבאה לאחר מאמצים שלך. לפניך, נאמר! ולא לפני מישהו אחר. אתה שולח את התודעה המיוחדת כפי שקבלת אותה עוד לפני שגורמי התרבות שלך יפעלו את פעולתם ויהפכו אותה כפילות-תודעתית. אתה מקדים ושולח את האם,על אף העובדה כי מעשה זה נחשב כאכזרי ביותר בתרבות כפילות-תודעתית שלך. הבנים תיקח לך הם מצב התודעה הערותית הנוספת שרכשת תוך כדי התעסקות עם התודעה החדשה, האם! והארכתה ימים היא איכות החיים של התודעה .
הרגע לעשות מאמץ גדול ומיוחד, נעשה כאשר כל הנטיות האינסטיקטיביות והרגשיות מתנגדות לכך. זה הוא בדיוק הרגע לעשיית המאמץ. אם תצליח לזכור את עצמך באותו רגע, תדע כיצד לעשות זאת.
כך שאריכות ימים אינה בהכרח משך זמן אלה איכות זמן אפילו דקה אחת של עירות תודעתית שווה יותר ממשך חיים ארוכים במצב של שינה תודעתית.
בגמרא מסופר על אלישע בן אבויה "שכפר בעיקר" מכיוון שראה אב המצווה על בנו לבצע מצוות שילוח האם מקן-הציפור, שתי מצוות יחידות אלו מביאות למקיימן תגמול מיידי: אריכות ימים. כאשר הבן ביצע מצוות אלו שילוח הקן וכיבוד אב גם יחד, היה שכרו צריך להיות כפול ומכופל היינו לפחות שתי קדנציות של חיים. אך מה שקרה למעשה; הבן עלה לעץ נפל ומת. הניתוח הלוגי של אלישע בן אבויה גרם לו לכפירה בעיקר. אילו אלישע היה מבין את מצב הערות התודעתית היה מבין שהבן בעצם עשה את מה שאביו לא עשה בחייו, לאביו לא היה האומץ להפוך את תודעתו ובעצם נענה למכניות שבחייו. לכן הוא רצה שבנו ימצא את מה שהוא לא מיצה, אחרת יכל הוא לבצע את המצווה שלמעשה חלה עליו משום שקן-הציפור נקרא בפניו, במאמץ התעסקות עם תודעתו,הוא בחר לשלוח את בנו לביצוע המצווה ואכן בנו בפעילותו גרם להעלאת תודעתו וכפועל התבוננותי את תודעת אביו גם יחד שאכן השקיע מאמץ ולא אזר אומץ לעשות מעשה. עצם שליחת בנו מעידה על מאמץ זה, אותו רגע קט ואפילו יהיה זה שבריר שניה יש בו אריכות ימים מיוחדת, כך שחוק שילוח-הקן עומד על תיקנו אם מבינים אותו בקונטקט המחשבתי ולא הפיזי. וזה שאמרנו שהבן מת לאוו דווקא מוות פיזי אלה מוות תודעתי משום שהרצון היה רצון אביו,הוא ביטל עצמו להפריית תודעת אביו. כפי שאמרנו שאדם נעשה בעל תודעה בכוחו של מישהו אחר, איש כזה הופך למכשיר בידי אחרים, שכן דרושים מאמציו של האדם עצמו.
אפשר גם להניח שהמוות היה תודעתי בהקשר של קן-הציפור, הנחה זו יכולה להתבסס על אישיותו של אלישע שכל עניינו הוא עניינים שבתודעה.לכן הוא הסתכל רק בעניין זה.
אבל לא ניתן לבטל את חיותו בקונטקט של כיבוד אב ואם, שם הוא מעלה את הזיכרון התודעתי שלו מחוויות הורותם של הוריו.שאם לא כן הוא יכול נכנס לתודעת שינה בהזדהות עם הסביבה שהיא אבולוציונית ונוגדת זיכרון הורות.
במצוות שלוח קן-הציפור וכיבוד אב ואם ישנו תגמול אריכות-ימים ואך ורק בהן, הקשר הנוסף הוא שהקב"ה גם מבצע שילוח הקן בתהליך הלידה הוא מפריד בין טבור האם לתינוק ,הזיכרון של ניתוק זה מקנה תודעת על תודעת עירות, כך שהתינוק והקב"ה נמצאים במצב של עירות תודעתית בהקשר של האם. אותו קשר ראשוני בין האלוהים לאדם נמצא במלא ריכוזו, משם ואילך הוא הולך ודוהה אלה אם הנך מודע לראשוניות זו ומנסה אתה לשחזר אותה על ידי הזיכרון רגע הניתוק מן תבור האם, הנו רגע ההזכרות הטוב ביותר שכן עדיין אין הוא קשור בכפילות-תודעתית מסוימת,ככל שאנו מתרחקים מאותו רגע התנתקותי אנו צוברים רמה גבוה יותר של כפילות-תודעתית, כדי לחזור שוב לרגע זה באה מצוות שילוח הקן כדי לווסת את תודעתנו לאותו רגע טרום כפילות-תודעתית,שליחת תודעת העל אל האני העליון שלך- רגע הזיכרון.
ברוך שפינוזה בסיפרו אתיקה: הסיבה שהנפש מדמה לה גוף כלשהו היא שגוף האדם מופעל ומקבל נטייה על ידי עקבות הגוף החיצוני(הקיימים בתוכו) באותו אופן שהופעל בו בזמן שחלקיו נדחפו על ידי הגוף החיצוני עצמו. אבל בזמן ההוא הגוף הוטה באופן כזה,שהנפש דימתה לה שני גופים בבת אחת,ולכן גם עכשיו תדמה לה שני גופים יחד: וכאשר הנפש מדמה אחד מהם,מיד היא נזכרת בשני.
