העיתונאית
כל הבוחן אותה בקנה מידה רגיל בו אנו בוחנים כל אדם הנקרה לנו בדרכנו היה רואה לפניו אישה נעימת סבר. עמלנית ללא גבול ולמרות זאת תמיד יש לה זמן להקשיב למצוקת הזולת ולעזור בתשומת לב, (לעתים גם בתשומת יד בסתר). צופה הליכות ביתה ומעורבת בחיי הסובבים אותה. אך כל התכונות הטובות שמנינו בה ועוד רבות אחרות שלא הזכרנו, מתגמדים לעומת תאוותה הבלתי נדלית לקריאה.
ספרים העוסקים בנושאים שונים ומגוונים. מתורגמים משפות זרות וכמובן גם ספרי מקור. ספרים בכל גודל וגוון בין שהם ספרות יפה בין שהם עוסקים בנושאים הקרובים לליבה.
ולו גם יארך יום העבודה עד חצות, ועיניה נעצמות מאליהן, אם לא קינחה את יומה בקריאה של שורות ספורות, הרגשת ריקנות והחמצה כאילו לשוא חלף אותו יום בחייה תכרסם בלבבה.
אך הגדולה בתאוות הקריאה שלה הוא הדיפדוף בעיתון. לא ריחוף על פני הכותרות. לא, זה לא יספק את תאוותה. היא לא תניח לעיתון אלא עם כן כילתה לקרוא בו כל שורה כל תג מפנים ומאחור מלגו ומלבר.
שכן העיתון הוא העולם ומלואו, הוא דופק החיים השוטפים. הוא חושף את כל פרשיות השחיתות כמו את האירועים המרגשים שבחיים. הוא מעלה מאוב פרשיות נשכחות, ומפיח בהן חיים חדשים.
וכי מה לא שמענו כבר על מלחמת ששת הימים, על מלחמת יום כיפור, על השואה ומלחמת העולם? ועל שאר מועדים ומאורעות. שהרי כולנו חכמים כולנו נבונים ולכולנו יש מושג על אירועים אלה שימי הזכרון שלהם חוזרים בדיוק מפתיע כל שנה בתאריך המיועד להם. וכל שנה נוסף עוד נדבך חדש עוד פיסת מידע שנעלמה מעינינו או שפשוט נשתכחה מתודעתנו.
על כל חידוש כזה שמחה היא כמוצאת שלל רב. שכן בו טמונה ההנאה העיקרית מן הצלילה לעומקו של עיתון.
אבל החיים לא תמיד מאפשרים לנו להשיג את מלוא תאוותינו. וכך קורה ששכבת מידע זו או אחרת מהררי האינפורמציה לא הגיעה לידי מיצוי. וכל זאת בשל השעון האכזר הדורס במירוצו את ימיה כמו את לילותיה, ושעות נוספות כדי להאריך את היום אינן בנמצא, אז בכאב לב היא מותירה את העיתון למשמרת בתקווה שאיך שהוא אי פעם תמצא את הרגע הדרוש לחזור לאותה כתבה שלא מוצתה עד תום.
וכך מידי שבוע מצטרף למאגר הגנוז עוד פלח עיתון. שכן איך אפשר לזרוק עיתון שלא מוצה עד תום?. איך אפשר ככה סתם להשליך את אותו דף ניר רצוף באותיות שחורות כנמלים ואל לב לבו לתוך תוכו לשורש נשמתו לא היה סיפק בידה להגיע?.
וערימת העיתונים הולכת ותופחת, הולכת ומתגבהת ואין השולחן יכול להכילה. אז היא מוצאת פינת חדר עזובה כדי לשכן שם בתוך תיבת קרטון את החומר הגנוז עד שיבוא היום לחשוף אותו ולהתענג עליו. שכן יותר משמתוק לחיך היין המשומר, מתוק ומשכר הוא תוכנו של דף עיתון שהצהיב מיושן.
ואכן לא לשוא נצברים גלי העיתונים. שכן מפעם לפעם, בייחוד כאשר הערימה גולשת על גדותיה והכרח הוא להעבירה למקום אחר שבו העיתונים המתגוללים לא יהיו למרמס רגלים נתקלת העין בכותרת שכה התאוותה בשעתו לקוראה ולא הספיקה, ואז נפסק באחת מסע נדידת העיתונים והיא שוקעת בקריאת הכתבה. וכך כתבה רודפת כתבה. אומנם מצד אחד יש כאן עיכוב במהלך העבודה, אבל מאידך קטנה הערימה בעיתון או שניים שאפשר עתה בלב קל להשליכם לפח האשפה ולפנות מקום לחדשים שלבטח יבואו תחתיהם. והעיקר אותו מידע חמקמק שלא השיגה ידה להטמיעו אז, הנה סוף סוף בא אל המנוחה ואל הנחלה ונגאל מתהום הנשייה ששקע בו.
וכך היא עומדת מול הערימה שלא תסולא בפז מתוסכלת ומיצרה על האוצרות היקרים הגלומים בה שנסתרו מעיניה והלב המתחמץ חצוי באין יכולת להכריע למי תקדיש את שעותיה, לאותה ערימה שבאהבה כה רבה טיפחה מתוך תקווה שבו יבוא יומה, או לעיסוקיה האחרים שיקרים לליבה לא פחות ועדיין לא באה שעתם.
עד שבעלה נכמרים רחמיו עליה והוא מנסה לנחמה ולהמעיט מחשיבותם של אותם דפים מצהיבים שראוי היה זה מזמן להעבירם לגניזת עולמים באחד מפחי האשפה. שכן כמו שאלה ילכו לעולמם יתפסו אחרים את מקומם וחוזר חלילה.
וכך מידי שנה בהגיע הזמן לניקיון יסודי של הבית, היא נתקלת שוב באותה חמדת עולם שידה לעולם לא תוכל למצות. היא ניצבת מול הערימה והעצב נשקף מעיניה ואילו בעלה מנסה שוב ושוב לשדלה, אך לשוא. ורק לאחר שנים בהם הצהיבו העיתונים במרפסת, ופה ושם גם נרטבו מעט בגשם חולף והחלו להתפורר היא נכנעה להפצרות בעלה, בתנאי שפינוי הערימה יעשה שלא בנוכחותה, שכן לא יעמוד לה כוחה לצפות במחזה שבו חמדת עולם באה אל קיצה.
בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו העמיסם על גבי מריצה ובתהלוכת אבלים הוליכם לדרכם האחרונה למקום ממנו לא ישובו. ובמקום שיפרו ויעשירו את אוצר ידיעותיה יגדילו ולו במעט את ערימת הדומן.
ונותרה רק השאלה הגדולה, האם בכך תם הסיפור או שהוא פתח לסיפור חדש שילך ויתרקם בשנים הבאות.
