"שיעור ואמונה"
מאת: אילנה קוסטיקה
רוח קרירה נשבה לתוך חלל מכונית השברולט האדומה, פורעת את שערותיי על פני, ידיי אוחזות בקצוות השבויות בשוטה של הרוח, מתעופפות. מהרדיו בוקע שיר נוסטלגי אהוב. רותי משמאלי אוחזת בהגה, לועסת מסטיק, לסתותיה נעות במרץ מבטה על הכביש. אני נותנת לגופי המתוח רפיון מכוון. מתבוננת בפניה ובשפתיה הצרות, סנטרה המחודד, צבע עורה הורדרד, משוח מק-אפ, שערותיה הנאות מורמות בסיכה.
"יום יפה" - אני אומרת.
"כן. איזה מזל" - היא עונה, מפנה לעברי את עיניה החומות, משוחות בצללית ירוקה, בוהקת.
"את בטוחה שהוא כזה מדהים?" - אני שואלת.
"כן", - היא עונה - "שמעתי עליו כבר מכמה אנשים. הוא אמר להם דברים פשוט מדהימים. כאלה שאף אחד לא יכול היה לדעת".
השמש מאירה את השמיים התכולים בזיווה הענוג. אביב. בצידי הדרך חולפים על פנינו בתים מוקפים ירוק ומרחבים. מכוניות נוהמות עם נהגים שרגלם כבדה על הדוושה חולפים על פנינו במהירות. אני מחליטה להרגע. אין שום סיבה למתח. המקסימום שיכול לקרות הוא שאתאכזב בפעם המי יודע כמה. אולי משום שאני מצפה לניסים ונפלאות?. אולי אנמיך ציפיות.
המכונית נכנסת לעיר. רותי מתמרנת בין הרחובות, נהגת מיומנת. לפני הקניון היא נכנסת לרחוב, פונה ימינה, עיניה מתבוננות במספרי הבתים, תרות. היא עוצרת את המכונית וחונה.
בפתחו של הבית החד-קומתי והישן, על גבי האבן בצידי המדרגות יושבים אנשים. על דלת הכניסה משתי עבריה נשענים עוד כמה. אנחנו נכנסות. משמאל חדר המתנה רחב ידיים. כסאות ישנים מפוזרים. על גבי השולחן ספרי קודש מכל המינים. הקירות מכוסים תמונות מקובלים ואמרות תנ"כיות. רותי מתיישבת, סוקרת כמוני את האנשים ואני בעקבותיה. ממתינות.
חמש שעות אחר-כך אנחנו שוב במכונית בדרך חזרה הביתה לתל-אביב. בחוץ האפלולית מתגנבת ומשתלטת על היום הבהיר שנמוג בהדרגה.
"אוף, איזו אכזבה. כל כך הרבה שעות ובשביל מה?", אני מתנשפת.
"מה?, התאכזבת? - היא שואלת - אבל הוא אמר לי דברים מאד נכונים".
"חוץ מזה שאמר את המשפט: תפסיקי ללכת לכל ה"מכשפים האלה" שום דבר לא היה מיוחד".
"מה? - היא מתרגשת - גם לי הוא אמר את המשפט הזה".
"זו בדיוק הבעיה - אני אומרת - נכון שאסור ללכת אליהם ומכמה סיבות, הקטע שגם הוא אחד מהם, שכאילו בא ממקום של קדושה, וחוץ מזה את מה שהוא אמר לך ולי אפשר לומר לכל אחד. לשבת כל כך הרבה שעות, סתם, והכסף והזמן, זה מעצבן אותי נורא".
אני נזכרת באיציק. הוא תמיד נורא כועס שאני מגיעה למקומות האלו. "אלף פעם אני אומר לך: אסור ללכת לאנשים האלו, זה רק יכול לעשות נאחס". לא סיפרתי לו, שלא יתעצבן עלי.
רותי אומרת: באמת, יותר אני לא הולכת לכל האלו...". אני מסכימה ומבטיחה שגם אני לא.
המכונית נעצרת ליד ביתה. אנחנו יורדות וטורקות את הדלתות. רותי רואה חברה ועוצרת לשיחה קלה. היא עושה בינינו הכרה: "זו חברה שלי, אילנה, תכירי זו נעמי". היא מספרת לנעמי על הנסיעה, מרוצה. אני עומדת ומקשיבה.
נעמי מדברת: "לא ראיתי אותך כבר המון זמן, ובהקשר הזה אני חייבת לספר לך משהו. יש לי מישהי באמת מדהימה. אני מכירה אותה דרך המשפחה. לפני חודש הייתי אצלה ומאז אני בשוק. היא אמרה לי שהבת שלי מחפשת אותי ושתוך שבועיים היא תמצא אותי ונפגש, וכך היה". אני מתעוררת לחיים.
"על מה את מדברת?" - אני שואלת.
"אני אספר לך, אבל שיישאר בינינו, לפני 20 שנה ילדתי בסתר בת ומסרתי אותה לאימוץ. אף אחד מלבדי ומלבד הורי לא ידע על כך. זו היתה בושה מאד גדולה לאישה לא נשואה. אני נשואה כבר 17 שנה ולא הצלחתי ללדת. התחלתי לחפש אותה, ללא הצלחה". אני בהלם.
"ואת רוצה להגיד לי שה"פותחת" הצליחה עד כדי כך לנבא?".
"כן, - היא עונה - עובדה".
אני מתרגשת. אולי משמיים נפגשנו איתה וסוף סוף אגיע למנוחה.
"מי זאת? יש לך את הטלפון שלה?" - אני מבקשת.
"כן".
רותי מסתכלת עלי בשאלה. "הרי הבטחנו שלא נלך לכל האלה עוד פעם".
"כן, אבל לזו אני חייבת, פעם אחרונה, מבטיחה".
"אבל הוא הזהיר אותנו שלא נלך יותר".
"פעם אחרונה, מבטיחה".
איך שאני פותחת את הדלת, אני ניגשת לטלפון ומתקשרת, קובעת פגישה. מיד אחר-כך אני מחייגת לרותי.
"רותי, דברתי איתה וקבעתי איתה ליום שישי הזה, לשתינו".
"לא, אני מפחדת".
"רותי, אל תדאגי, פעם אחרונה, יהיה בסדר"- אני מבטיחה. היא מוותרת ומסכימה.
בשישי בבוקר , אחרי הקפה, אני מניחה על ראשי כיסוי ראש ומתפללת, קוראת תהילים. בגמר הקריאה אני מפנה את מבטי אל החלון משמאלי, השמש גלויה מול עיני, מסנוורת. אני מדברת עם בורא עולם בקול, ידיי פרושות קדימה, כפותי פונות מעלה. " בורא עולם - אני מבקשת - סליחה אם אני חוטאת כלפיך, אני מאד מבולבלת, לא יודעת מה לעשות, זקוקה להדרכה. אני מבקשת ממך בקשה: אנא! אם אסור לי לעשות זאת, אנא! תן לי סימן". חום עז ופתאומי עולה מכפותי, ממש שורף. אני מופתעת, תחושה של מגע אלוהי בידיי.
הטלפון מצלצל. "אני למטה. את יורדת?".
המכונית של רותי נכנסת לפאתי רמת-השרון. אנשים מסבירים לנו איך להגיע. עוצרות ליד בית קטן. שער מעץ בכניסה. הפעמון משמיע מנגינה. אישה קטנה פותחת את הדלת, חיוך רחב על פניה.
"מרלן?" שואלת.
"ברוכות הבאות, כן, זו אני, בואו תכנסו".
היא מכניסה אותנו פנימה לחצר רחבת ידיים. ילדים מתרוצצים בינות צמחים וצעצועים, חפצים פזורים בכל מקום. היא מובילה אותנו לתוך הבית פנימה.
"תשתו קפה?, שבו".
"כן, תודה", אנחנו משיבות ומתיישבות במה שנראה כמו הסלון שלה, גם הוא מבולגן. בתוך הסלון על מפלס פינת אוכל מעץ צבוע שחור. על הקיר הצפוני מזנון מיושן עם דלתות הזזה מזכוכית עכורה מאבק.
היא פונה למטבח. הילדים שהתרוצצו בחצר מתחילים להתרוצץ בבית. רעש. מרלן צועקת עליהם, "יש לי אנשים, שקט, אל תפריעו". אין תגובה, הילדים בשלהם.
היא חוזרת לסלון עם מגש ששלוש כוסות קטנות עם קפה שחור מהביל מונחות עליו. מניחה את המגש ומתיישבת על ידינו.
"מי שלח אותכם אילי?" - היא שואלת בקול רך. פנים עדינות, שיער חום וחלק עם פוני רך על המצח. היא נחמדה, אני חושבת לעצמי. אישה רגילה למראה ועדינה.
"טוב", - אמרה בתום השיחה הקלילה _ "מי ראשונה?".
רותי מסתכלת עלי בשאלה. הבעיה שלה יותר גדולה ודחופה, אני אומרת לעצמי.
"זה בסדר, תהיי את הראשונה".
מרלן ניגשת למזנון המיושן ושולפת ממנו חפיסת קלפים. היא עולה על המפלס ומתיישבת ליד השולחן, ידיה מערבבות את הקלפים. רותי מושכת כסא ומתיישבת מולה. הפנים של רותי מתוחות לגמרי, כולה ציפיה וחשש. אני מתבוננת ומקשיבה. מרלן מבקשת מרותי לבחור קלפים ופורסת אותם על השולחן. היא מסתכלת, אוספת אותם ומבקשת מרותי שוב לבחור. מרלן פורסת את הקלפים, מסתכלת ופעם נוספת אוספת אותם במהירות. רותי מסתכלת עלי ועליה לסירוגין. הפנים של מרלן משתנות, היא ממלמלת מילים לא ברורות. פעם רביעית היא אומרת לרותי לבחור, ממשיכה למלמל לעצמה. רותי שולפת קלפים, מרלן פורשת אותם על השולחן, מקרבת את פניה אל הקלפים ואומרת: "אני לא מבינה מה הולך פה?, מה זה?, בחיים לא קרה לי דבר כזה. הכל שחור, אני לא מצליחה לראות כלום". רותי נבהלת, היא מתרוממת: "מה קרה?, זה קשור לבעלי?", היא שואלת, העיניים שלה מתרוצצות בבהלה. אני מתרוממת ואומרת למרלן: "אני יכולה?". רותי קמה ומפנה לי את המקום, ברעדה. "רותי. תירגעי" - אני אומרת לה - "תני לי לנסות ונראה מה יקרה". אני מתיישבת למול מרלן. היא נראית מאד עצבנית, נראה לי לא מתאים לה, אני חושבת לעצמי.
מרלן מושיטה לי את הקלפים, אני בוחרת ומוסרת. היא פורשת אותם על השולחן ושוב ממלמלת: "אני לא מאמינה, - היא אומרת - עשרים שנה אני פותחת לאלפי אנשים, בחיים לא קרה לי דבר כזה. לא יכול להיות. מה הולך פה?". חיוך קטן, זעיר, של הבנה מטפס אל קצות שפתיי. במקום כלשהו במוחי מתרגשת ההבנה. מרלן מתרוממת, הכסא נמשך לאחור ברעש של גרירה, אוספת את הקלפים, יורדת מהמפלס ופונה אל המזנון, מושכת דלת זכוכית ושולפת תיק קטיפה כחול שאותיות קודש רקומות עליו, אוחזת בו בשתי ידיה ופונה לעבר דלת החדר, היא הולכת בצעדים מהירים ונעלמת.
רותי אומרת בקול מייבב: "למה היא עושה את זה?, מה קרה?".
אני מניחה את ידי על כתפה, מנסה להרגיע אותה, היא על סף דמעות.
"תירגעי - אני אומרת לה שוב - זה לא קשור איליך בכלל".
"איך את יודעת?",
"אני לא רק יודעת, אני מרגישה, תיכף תראי".
מרלן חוזרת לחדר. הפנים שלה מלאות במבוכה וספק. אני פונה אליה ואומרת: "מרלן?, יש לך מושג מה קרה פה עכשיו?". היא מנענעת את ראשה לשלילה.
"יש לי שאלה, למה נמלטת עם התפילין?",
"לא יודעת, הרגשה".
"תקשיבי, במקרה שתינו במחזור, יכול להיות לזה איזשהו קשר?",
"לא יודעת. אני רק יודעת שבחיים לא קרה לי דבר כזה, את שומעת, לכל כך הרבה אנשים עזרתי".
"שבי רגע מרלן - אני אומרת לה - אני רוצה לספר לך משהו. לפני כמה ימים היינו בנתניה אצל אדם דתי שהזהיר את שתינו לא ללכת לאנשים מסוגך. למרות שהבטחנו זו לזו, בכל אופן הגענו אליך, כי אני רציתי. לפני שבאתי לכאן התפללתי וביקשתי מבורא עולם בקשה, בקשתי לקבל סימן או הוכחה לאיסור לבקר את כל ה"מכשפים והפותחים למיניהם", אני מאמינה שקבלתי בדיוק את מה שביקשתי. מה את אומרת?"
מרלן מתבוננת בי, עיניה קרועות לרווחה, "אני מאמינה, זה פשוט מדהים, אני מאמינה, לא יכול להיות משהו אחר".
"מגיע לך משהו?" - אני שואלת מתוך נימוס על זמנה.
"לא. בטח שלא, אין על מה".
"דווקא יש על מה", אני חושבת לעצמי וצוחקת בליבי פנימה.
מוקדש למלכה לה: זהו סיפור שרציתי לכתוב מזמן. הסיפור שלך שחרר בי את היכולת ועל כך תודה רבה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
