שאלה לחוזר בתשובה

המורה לתנ"ך לא אוהבת שאני שואל אותה שאלות בזמן השיעור. היא תמיד טוענת שהשאלות שלי מוזרות, ואני שואל אותן בכוונה כי אני יודע שאין להם תשובות. לא הבנתי מודע היא חושבת כך, משום שבאמרת רציתי לדעת את התשובות לשאלות אלו. למשל כשלמדנו על ספר בראשית שאלתי אותה למה אלוהים ברא את השמיים דווקא בצבע כחול, והיא ענתה בכעס כי כך הוא רצה, אז שאלתי מסקרנות למה כחול ולא צבע אחר כמו ירוק או צהוב, היא התעצבנה והעיפה אותי מהשיעור.

שאר המורים גם לא אוהבים אותי במיוחד, שמעתי אותם פעם מדברים עלי בחדר המורים. הם אמרו שאני חכמולוג שהמטרה היחידה שלו היא להוציא אותן מדעתן ואז לצחוק עליהן מאחורי הגב. הם החליטו פה אחד לא לענות יותר על השאלות שלי, ואם אני ממשיך להציק להן פשוט להעיף אותי מהשיעור. המנהלת אישרה את ההחלטה ברצון, גם כן חינוך חובה.

אבא אומר שאני נודניק, תמיד חייב לדעת הכול על הכול. אבל אני לא מבין איך אפשר להמשיך לחיות בעולם בו אף אחד לא במבין שום דבר על שום דבר. אימא תמיד אומרת שזה רק בגלל הגיל, שעם הזמן הסקרנות תחלוף, ואני לא אשאל כול כך הרבה שאלות. אני מאמין לה כי אני רואה איך אבא שלי מתנהג. לו לא אכפת משום דבר. יום אחד ראיתי אותו צופה בחדשות ושם הודיעו כי הייתה תאונת דרכים קטלנית בצפון בה נהרגו חמישה אנשים. אבא לא שאל כלום. אני הייתי שואל, מי נכנס במי, מי אשם, האם הנהג היה שתוי, אולי הכביש היה עקום, אולי היה חשוך מידי, למה לא עושים מכוניות חזקות יותר שאנשים לא יפגעו, למה כול יום נהרגים אנשים בגלל תאונות דרכים ואף אחד לא עושה כלום. לאבא לא היה אכפת. הוא פשוט ישב בכורסא ואמר "איזה חרא של מדינה", והעביר לכדורגל.

קראתי פעם איפשהו שצריך לשפוט אדם לפי שאלות שלו ולא לפי התשובות שלו. אבל לא היה כתוב שם מה לעשות שאף אחד לא רוצה לשאול שאלות יותר.

אני כבר הפסקתי לשאול שאלות, הרבה אנשים לא אהבו אותי בגלל זה. אני רק ילד ויותר חשוב לי חברים מאשר להשביע את הסקרנות שלי, הפכתי לאבא.

ככה זה מתחיל וככה זה נגמר.