"לוטו וכל השאר..."

 

 

 

באוגוסט האחרון מלאו לי 43.

 

אמא שלי אומרת ש"אישה לא צריכה לספר לאף אחד בת כמה היא". היא מצחיקה אותי. מה איכפת לי שיידעו בת כמה אני?! מה זה נותן לי אם יידעו או לא יידעו? זירו....., נסינג...., אפס אחד גדול.

 

 

לפני עשר דקות בדיוק, קמתי מהשינה ורצתי לכתוב את המשפטים האלו שהדהדו במוחי מיד כשהוא התייצב על מצב ערות. בגיל 43 פלוס יש לי אובססיה אחת קבועה שדופקת לי את המוח כמעט 24 שעות ביממה -

לזכות בלוטו ולהיות חופשיה. חופשיה לכתוב ואולי להיות מפורסמת. חופשיה להיות חופשיה, ז.א. לא לעבוד מתוך כפיה. חופשיה להיות בריאה, ז.א. לטפל בכל התחלואים של 43 פלוס בעזרת הממון שיפול בחלקי. וכמובן חופשיה לעזור למי שאני אוהבת להיות חופשי. ואל לי לשכוח כמובן להיות חופשיה לעזור לחלכאים ונדכאים למיניהם - אלה שבאמת זקוקים לכך - ורצוי לעזרה אישית, כך שגם בעולם הבא אהיה חופשיה בזכות החופש הזה.

 

אלא מה? עד היום, כל החופשיות הזו מתרוצצת בדמיוני לשווא.

 

זה נכון, שיש לי כבוד גדול לאחד והיחיד שלדעתי יכול לגרום לאובססיה המשוגעת שלי להתקיים, ושיום יום אני שוטחת לפניו תפילה אישית, מאד מיוחדת לדעתי, בחוסר האנוכיות שבה, ובפחד גדול ונורא אני משחילה את המילה עושר לסופה של התפילה, ממש בלחש, כמעט בדומייה, בתקוה שלא אענש על כך באיזשהו אופן. מדי פעם אני גם מודיעה לו במונולוג אישי, שאם הוא מתכוון לתת לי כנהוג, סטירת לחי אחרי הלטיפה, לה אני מצפה בכליון עיניים, הרי שבדחילו ורחימו, אני מוותרת מראש!.

 

שבוע רודף שבוע, שנה רודפת שנה, והבומרנג הפרטי שלי יוצר מעצמו

מסלולים קבועים במוחי המודלק.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.