לא הקפדן מלמד



אין הקפדן מלמד

כשהגיע משה לכיתה א', נהג אבא לקנות לו, ספרונים קטנים. עד היום זכורים לו ספרונים אלה שגודלם אינו עולה על גודלה של כף יד אדם מבוגר. כל ספר סיפור, כל סיפור ועיטוריו, כל ספר חוויה. אז איך אפשר להתקשות בקריאה כאשר הסיפורים מרתקים ואבא עוזר ומדריך? אותם ספרונים מסדרת ספריית "עופר" נעלמו ואינם. קטנים במידתם וצנועים בעיצובם, אך תועלתם מרובה. הם שחיבבו עליו את הקריאה. 

וכשגדל לכדי החלפת ספרים בספריית בית הספר היה בולע בשקיקה כל ספר שנפל לידי. 

בלהיטותו כי רבה משך את עיניו של הספרן, שהיה גם המזכיר, אדם גבה קומה וממושקף, כפוף גב היה כלולב שדוף,  שתמיד הטיל עליו פחד ויראה. צרה היתה עינו בילד המחליף ספר פעמיים או שלוש פעמים בשבוע וליבו "הרחום" חס על הספרים כאילו כל קריאה נוספת בהם גורעת מתכנם. 

אי לכך שם עצמו שופט ודיין, וכל אימת שמשה  בא להחליף ספר היה מעמיד אותו בחקירה צולבת, בהמטירו עליו סדרת שאלות על תוכן הספר, שמות גיבוריו ומעלליהם. כאילו הוא עבריין שביצע פשע נורא. ואילו הוא, כל מה שבקש היה רק עוד ספר אחד לשקוע בתוכו ולרחף לעולמות קסומים.

היה משה עומד מולו מבוהל, ולמראה פניו הגרומות ועיניו השקועות עמוק בחוריהן, המסתכלות בו מעבר לדלפק, במבט נוקב כעוף טורף המתביית על טרפו, היה מוחו מתרוקן כליל. כל עולמו באותן דקות היה מלא בפרצופו הקפדני של המזכיר, שהקפיא את דמו. ואם נכשל, ותשובותיו לא הניחו את דעתו, היה  המזכיר מונע ממנו ספר חדש. "חזור הביתה וקרא שנית את הספר". היו המלים רושפות מפיו כלחישת שרף, בעמדו מעבר לדלפק, משקיף על משה ממרומי קומתו הגמלונית מבעד למשקפיו עבות העדשות, כמי שמשקיף על יצור זעיר מבעד למשקפת המיקרוסקופ.

 "אבל כבר קראתי את הספר" לחש משה בפיק ברכיים.

 "ילד, קח את ספרך ולך כי עדיין לא קראת אותו", היה נוחת עליו קולו של המזכיר כקול השופט, הדן לכף חובה את הנאשם העומד למולו, והוא משפד את משה במבטו מבעד למשקפיו עבות הזגוגיות. 

היה משה עומד מולו, ה"כול יכול", ובתוכו מבעבע הר געש שכולו רוגז, כעס ועלבון, על שנחשד בדבר שקר ורמייה. וחוץ מזה, מיהו שיגיד אם קראתי או לא? הוא רק מזכיר וספרן ולא מורה, שיש לו זכות לבחון את תלמידיו. ומה זה בכלל משנה ומה זה בכלל אכפת לו אם קראתי את הספר או לא? היה משה חושב בלבו, אך לנוכח מבטו הינשופי הנעוץ בו בעמדו גבוה מעליו וגופו נטוי מעל לדלפק, כאילו הוא עומד לזנק על טרפו, ניצב משה פעור פה, לשונו דבקה לחכו, מוחו מרוקן מכל מחשבה ורגליו כנטועות בקרקע, בטרם התאושש ופנה מעליו, קנוט מבויש ורוגז. 

כדי להימנע ממעמדים מבישים אלה, חדל משה מלבקר בספריה. אולם להיטותו לקריאה לא פגה, אלא הופנתה לקריאת ספרוני מתח זולים מסדרות הבלש והרומן הזעיר שנקנו בפרוטות. ספרונים אלה נחשבו לספרות פיגולים, והיו אסורים לקריאה. אך בפני סקרנות ילדים קשה לשים מחסום. והילדים, היו נושאים אותם בתיקיהם יחד עם ספרי הלימוד, אוי לאותה בושה, והיו מחליפים אותם ביניהם בהפסקות.

אולי לכך התכוון החכם שקבע כי אין הקפדן מלמד.