לחברי האתר המילים,
לאחר הרבה הרבה זמן של חוסר כתיבה, אני שמחה להציג בפניכם יצירה חדשה ורעננה. מקווה שתהנו.
תמיד ברגעים קשים האדם אוהב להיזכר בדברים טובים. אולי מתוך ידיעה שהזיכרונות רק יחזקו אותו. בצער רב כולנו יודעים שהזיכרונות לפעמים מעצבים אותנו- על זה שהיו תקופות שהיו לעולם לא יחזרו, ואז אנו נזכרים גם לכעוס על עצמינו שלא ניצלנו כמו שצריך את התקופות הללו.
כשהייתי קטן הייתי תמיד חולם על העתיד, ועכשיו כשאני שוכב חולה אני חושב שבזבזתי יותר מידי זמן. סיפור חיי אינו סיפור שכל אחד היה רוצה לשמוע, שכן הוא מלא בקסם שאולי יסקרן אנשים אבל איכשהו זה גם יעציב אותם בו-זמנית.
אבל לאלה שכן מעוניינים לשמוע, אני מוכן לספר את הסיפור הזה בפעם הראשונה בחיי במלואו, וכל מה קרה ובכן, אני לא יודע כיצד נגזר עליי דבר זה, אך הוא לימד אותי המון, והוא גרם לי סבל וגם למצוא את המשמעות האמיתית לחיי.
אתם ודאי חושבים שהסיפור מתחיל בבחורה, אבל לא שם הכול התחיל. למעשה התחלת הסיפור מתרחשת בבית קברות.
כשהייתי בן 18 וחצי לאחר הגיוס בסוף שבוע כאשר הייתי בבית הסתובבתי לי בשכונה. היה זה יום שישי לקראת אחר הצהריים, לא היה לי הרבה מה לעשות. אתם בטח חושבים שהייתי בחור ללא חברים אבל זה לא היה כך, הייתי פשוט צריך לחשוב. מחשבות, אומרים, זה כמו תינוק- בוכה בשעות לא רצויות. ובכן, ביום הזה בכיו של התינוק היה חזק מאוד.
על מה חשבתי אתם שואלים. חשבתי על אימא שלי. יומיים לפני כן גילו אצל אימי סרטן המוח. לומר את האמת, רציתי לבכות אבל לא הצלחתי, הייתי אדיש לכל דבר שקרה בימים אלו כולל הבשורה עצמה. אבי לא הפסיק לחבק אותה, ואחותי הקטנה ישנה אצל חברה שלה כבר יומיים. ואני? אני הייתי אבוד. עיצבן אותי שאף אחד לא אמר דבר, למה לא בעצם? זה משהו שצריכים לדבר עליו, רציתי לדבר עם מישהו. אבל ידעתי שאין עם מי לדבר: משפחתי לא הייתה אפשרות, חבריי היו אומרים "אני מצטער, אחי" ועוזבים את זה. ובנות, באותה תקופה אני ובנות לא היינו מחוברים במיוחד.
נכנסתי לבית הקברות שליד השכונה שלי. שמתם לב שבכל בית הקברות יהיה עץ בודד ויחיד? או שזה רק אני? בכל מקרה עברתי ליד העץ מבלי לתת את דעתי עליו. באותן שעות הייתי יותר מידי מרוכז בעצמי. לא שמתי לב אפילו שעמד שם אדם. התחלתי להסתובב ליד קברים, קראתי את השמות ותהיתי מי מבין האנשים ששוכבים שם היה פופולארי כשהיה עוד חי. ואז, חשבתי שדמיינתי- אך לא, ראיתי את שמה של אימי על אחד הקברים. אמרתי לעצמי, נו טוב קורה שיש כמה אנשים עם אותו שם, וכאשר הסתכלתי בתאריך נרתעתי לאחור. תאריך הלידה היה של אימי, ותאריך המיתה היה עוד שנה מאותו יום שהייתי בבית הקברות. החזקתי את ראשי ועצמתי את עיניי. איך זה הגיוני? כשפקחתי אותן התאריך לא נעלם, הוא התפוגג לאיטו, שם הקבר שונה לאלמוני.
לרגע התחלתי לפחד שמה המחלה של אימי והבשורה משפיעים עליי יותר מידי, ובינינו למה שלא ישפיעו? אמרתי לעצמי ששילובה של השמש בתמונה לא עוזר. בסופו של דבר הסקתי שאני פשוט הוזה מרוב פחד, ולכן החלטתי לצאת מבית הקברות כי המקום עצמו עושה לי רע.
"ראית את התאריך, מה?"
קפצתי בבהלה והסתובבתי לעבר הקול. ראיתי את האיש נשען על העץ הבודד בבית הקברות. האיש לא היה מטופח: זיפים של שלושה ימים נראו על פניו החיוורות, שערו וזקנו הקצרצר היו בצבע לבן. היה לו מכנס זרוק ומלוכלך בצבע חום. סנדלים חומות שהיו כמעט קרועות, גופייה לבנה מוכתמת ועליה חולצה עם כמה כפתורים חסרים בצבע כחול כהה.
"מה? על מה אתה מדבר?" עניתי מבוהל.
"התאריך שאומר הכול" אמר כאילו הוא מדבר לעצמו.
"אין לי מושג על זה תאריך אתה מדבר" מלמלתי והתקדמתי לעבר הכיור לשטוף את ידיי.
"גם לאימא שלי היה סרטן המוח" הוסיף הזר.
סגרתי את הברז ופחדתי להסתכל עליו "מי אתה?" שאלתי.
הוא צחק לי "אתה לא רוצה לדעת".
הסתובבתי עליו בעצבים "מה אם אני כן?" למה לעזאזל השקעתי אנרגיה באדם שמבלבל את המוח? אני לא יודע. הוא פשוט מסוג האנשים שהסבו את תשומת ליבי- תאריך, סרטן המוח. כמה צירופי מקרים יכולים להיות?
"בוא נגיד שגם אני הייתי במצבך" אמר.
"איזה מצב?"
"המצב שבו ראיתי את תאריך המיתה של אימי" אמר "כך הכול התחיל למעשה".
"מה התחיל?" שאלתי בסקרנות.
"המחלה שלי" אנה כאילו הוא מדבר לעצמו.
כיווצתי את עיניי בחשד "איזו מחלה?"
"אני יודע מתי כל אחד ימות" אמר.
לרגע לא יכולתי לשלוט בעצמי והתחלתי להתפרץ בצחוק, נו באמת, זה היה כבר יותר מידי- אילו שטויות "כן בטח" אמרתי " מתי אני אמות?"
"בעוד 54 שנים, 31 יום, 11 שעות ו- 34 דקות" אמר האיש ללא היסוס.
פערתי את עיני.
"עכשיו גם אתה תדע מתי כל אחד ימות. או כיצד אצל כל אחד זה משהו שונה" הוסיף הזר.
"איך אני לא יודע מתי אתה תמות?" שאלתי.
"כי אני כבר מת" אמר ונעלם. כן, הוא פשוט נעלם. שנה לאחר מכן באותו יום, באותן שעות אימי נפטרה.
כל הזכויות שמורות לטל תורגמן
