5 - לבטים והכחשות
ברגע שנסגר השער אחרי צביקה פנתה יהודית כולה מתוחה ליפעת. אך זו כבר נעלמה כמו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותה. יהודית פסעה לכיוון המטבח שם ראתה את יפעת מדיחה את הכלים ומרוקנת את השאריות מהצלחות לפח האשפה. ראשה היה רכון קדימה, כפוף קמעה כאילו צמתה איבדה פתאום ממשקלה וחדלה לגרום לראשה להזדקף אחורנית. עיניה מושפלות והיא מרוכזת בעבודת המטבח. לבה פעם ונדמה היה לה שאמה שומעת כל פעימה ופעימה. היה ברור לה בהחלט מה יקרה עכשיו. יפעת היתה מבולבלת. לא הצליחה לרכז את מחשבותיה. איך תוכל להתחמק מכל אותן שאלות צפויות ומאידך לא לשקר לאמה?
"מה היו המבטים שקלטתי בינך לבין הקצין ממשמר הגבול?" שאלה יהודית בתוקפנות.
שתיקה.
"אני רוצה להבין! את רוצה לומר שנדמה היה לי? תעני לי כשאני פונה אליך", התריסה כשהיא מוציאה את הצלחת המלוכלכת מידה של יפעת.
"את מתכוונת לצביקה?" ניסתה יפעת להרוויח זמן.
"מאיפה את יודעת שקוראים לו צביקה?" נדהמה יהודית.
"הוא הציג את עצמו ואמר שקוראים לו צביקה", נכנסה יפעת לעמדת התגוננות.
"מעניין מאוד. אני מחכה לתשובה על שאלתי", לחצה יהודית.
"לא היו שום מבטים מיוחדים. הוא נראה פשוט בחור נחמד וחביב והודה כל כך יפה על האירוח שחייכתי אליו בנימוס. הרי גם אליך ניגש להודות לך", התחמקה יפעת מלהישיר עיניה.
"לא ראיתי אותך מחייכת כך לחיילים האחרים".
"אף אחד מהם לא פנה אלי ישירות. הם הודו לאבא ולך", תמרנה יפעת.
"מאוד הייתי רוצה להאמין לך, מתוקה שלי. אף פעם לא שיקרת לי או לאבא ואני מקווה שגם הפעם אינך משקרת", התרתה בה יהודית.
"אני לא משקרת. לא היה כלום חוץ ממילות הנימוס והחיוך שהוחלפו בינינו", הצטדקה יפעת כשהיא מתפללת לנס שישחרר אותה מלחצה של אמה. היא הרגישה שהיא נדחקת לפינה.
"אני חושב שהיה ערב מוצלח מאוד", התפרץ אשר'קה למטבח כשהוא מחייך ובידיו כמה בקבוקי שתייה שנשארו בחוץ.
יהודית ויפעת השתתקו. כל אחת המשיכה בארגון המטבח.
"קרה משהו שהחמצתי?" שאל אשר'קה כשהוא מפנה מבטו לסירוגין מיהודית ליפעת.
"לא קרה כלום", הזדרזה יפעת להשיב "אני פשוט עייפה מאוד".
"אני אסתדר כבר, לכי לישון", אמרה לה יהודית.
ובאמת מה קרה לי, אני לא מאמינה. חשבה יפעת כשפנתה לחדר השינה המשותף לה וליעל. ברצינות, מה אני מעלה בדעתי? אני מוכרחה למחוק אותו מראשי לחלוטין. הבעיה שאני מוצאת עצמי כל יום יותר ויותר נזכרת בצביקה. כאב מוזר בשיפולי בטני. הלב מאיץ פעימותיו, הראש כאילו מסתחרר. תמיד יכולתי לשלוט בעצמי ללא בעיה. מה קרה לי עכשיו?
יעל נכנסה לחדר מחייכת ומאושרת.
"מוטי הציע שנלך מחר לסרט. את רוצה להצטרף אלינו? כך לפחות לא ינעצו בנו עיניים. לעתים אני מרגישה איך מבטיהם חודרים את גבי".
"טוב, מה את מתפלאת? אתם יוצאים כבר כמה חודשים ומחכים לשמוע "תכלס". את באמת משוכנעת מעל לכל ספק שאת רוצה להקים בית בישראל עם מוטי? את רצינית?" שאלה יפעת.
"ירדת מדעתך? אני מרגישה שאני אוהבת אותו. הוא בחור מאוד נחמד. בחור מלומד, אדיב ועדין. גישתו לחיים מאוד רצינית והוא רוצה להישאר ולהקים משפחה בנווה-דקלים", הסבירה לה יעל כשהיא מציעה את מיטתה ומתחילה להתפשט.
"ספרי לי איך את יודעת שאת אוהבת אותו? מה בדיוק את מרגישה?" הפצירה בה יפעת.
"איזו מין שאלה? אם את אוהבת מישהו את יודעת שאת אוהבת אותו. כשתתאהבי – תדעי זאת", חייכה אליה יעל בחיבה וליטפה אותה.
יעל היתה כל כך שקועה בענייניה שלא שמה לב למצב רוחה הסוער והמבולבל של יפעת. נכנסה למיטתה, כיבתה את האור:
"לילה טוב יפעת. נדבר מחר", אמרה והסתובבה לעבר הקיר. לא עברו חמש דקות ויפעת שמעה את נשימותיה העמוקות של יעל.
אני ממש מקנאה בה. היא מאושרת, בטוחה באהבתה. אני לא מאמינה! היא אפילו לא הבחינה בסערת הרגשות שאני נמצאת בה. אולי זה יותר טוב. אינני חושבת שאני יכולה לדבר עם מישהו ולהסביר את מה שעובר עלי. הרי אני עצמי לא יודעת מה קורה אתי. לקחה את הספר בידה והחלה לקרוא, אולי תתעייף ותוכל להירדם. קראה כמה עמודים ואז הבינה שעיניה קוראות, אבל מוחה לא קולט דבר. תפסה עצמה חמשה דפים קדימה ולא זכרה מילה ממה שקראה. היא כיבתה את האור, עצמה עיניה, קראה קריאת "שמע ישראל" וניסתה להירדם. עיניו לא הרפו ממנה. חיוכו החביב משך אותה כמלח המושך את החבל על מנת לקשור את האוניה למעגן. לבסוף נרדמה וישנה שינה טרופה.
בבוקר קמה עייפה, מיטתה סתורה כמו התנהל בה מאבק. השחר רק הפציע וציוץ הציפורים נשמע על עץ התפוז הסמוך לחלונה. העץ העמוס בפרחים קטנים לבנים, הפיץ ריח משכר. יעל ישנה שנת ישרים כשחיוך קל משוך על שפתיה. אפילו אמה עוד לא התעוררה. היא ידעה שבשש תוכל לשמוע את אמה קמה ונכנסת להתקלח. אחר-כך תיכנס למטבח לשפות את הקומקום על האש ותיגש להעיר את אשר'קה. יפעת אהבה את שעות הבוקר המוקדמות. את השקט בבית, את האור הרך המסתנן מבעד לחרכי התריסים, כמבקש רשות להיכנס. הקולות שנשמעו מבחוץ, נביחות הכלבים, קרקור התרנגולות מלול השכנים ויותר מהכל אהבה את קריאת התרנגול. קולות של חיים מתעוררים, קולות של טבע ושלוה. איך יכולים אנשים לגור בעיר, באותם בתים ארוכים ומכוערים. עשרות משפחות באותו בנין כשאתה שומע מה עושה כל שכן מעליך או לידך. היא היתה בטוחה שהעירוניים מתעוררים עצבניים בכל בוקר. סובבה מבטה לעבר מיטתה של יעל שהמשיכה לישון כאילו כל היום לפניה. הציצה לשעון שליד מיטתה והחליטה שהבוקר תקדים את אמה. הזדרזה להיכנס למקלחת על קצות אצבעותיה. כשהיא כבר לבושה וצמתה קלועה בקפידה, נכנסה למטבח ושפתה את הקומקום על האש. יצאה החוצה ונשמה מלוא ריאותיה את אוויר הבוקר הצלול. יפעת החליטה לשכב על הדשא מתחת לעצים הגדולים שבחצר. הדשא היה לח מהלילה. הניחה כמה כריות מכיסאות המרפסת ושכבה על גבה בוהה בשמים, מקשיבה לציוץ הציפורים. צמרת העצים היתה רחבה, העלים הירוקים הגנו עליה מלמעלה, הם נראו כמו כובע ענק. העצים נראו לה כזקנים חכמים. הלוואי ויכולה היתה לדבר אתם, אולי היו יכולים לעזור לה בהתלבטויותיה.
"הו אלוהים שבשמים", מלמלה לעבר השמים "אנא עזור לי. אנא תן לי כוחות נפש ושכל ישר להבין ולהגיע להחלטה הנכונה".
דלת הרשת נפתחה ואמה עמדה בפתח סוקרת את יפעת.
"איך ישנת הלילה מתוקה שלי?" שאלה אותה כשמצחה חרוש קמטי דאגה.
"בסדר", פלטה יפעת כשהיא קופצת וחולפת על פני אמה בדרכה למטבח.
יהודית התלבטה. ברור לי שיפעת מבולבלת וזקוקה לעצה ותמיכה, חשבה לעצמה, אבל היא מתחמקת ממני. עלי להניח לה כמה ימים להירגע. הלוואי ויעזור לה אלוהים וידריך אותה בדרך הנכונה. אני חושבת שאתפוס שיחה עם יעל, קרבתה ליפעת תעזור אולי לפתוח את סגור לבה.
יפעת כבר מזגה כוס קפה לאמה ולעצמה והלכה להעיר את משה'לה ולהכינו לגן. חזרה למטבח והכינה כריך ופירות לאחיה, ארזה הכל בתיקו ומזגה לו כוס שוקו.
"משה'לה תזדרז, כבר מאוחר", קראה לעבר חדרו.
"תוכלי לקחת אותו חזרה מהגן היום או שיש לך יום ארוך באולפנא מתוקה שלי?" שאלה יהודית.
"אקח אותו. אני לא מאמינה, אבל ביטלו לנו את השיעור האחרון", ענתה יפעת כשהיא עדיין לא מישירה מבט ליהודית.
"בוקר טוב", ברך אשר'קה את יהודית ויפעת "יעל עדיין ישנה?"
"לא", ענתה יפעת "ראיתי שהיא כבר בחדר האמבטיה מצחצחת שיניה".
משה'לה נכנס בדהרה למטבח וכולם סובבו לעברו את פניהם בחיוך רחב.
"בוקר טוב, ילד", ברכו אותו במקהלה. הוא היה ילד חמוד, עליז וחייכן. כצעיר הילדים גם היה חביב על כולם.
"שתה את השוקו שלך ונלך", זירזה אותו יפעת.
יפעת רצתה כבר לצאת מהבית. לברוח ממבטיה הבולשים של אמה. בכל פעם שאמה פתחה פיה לומר דבר כלשהו, לבה של יפעת דילג פעימה שמא יעלה שוב הנושא של צביקה.
"להתראות. משה'לה, אני מחכה לך בחוץ", לקחה את תיק הגב שלה ממהרת לצאת ולנשק את המזוזה.
"קרה משהו עם יפעת?" שאל אשר'קה את יהודית.
"אני מקווה שלא", ענתה לו.
"למה את רומזת?" המשיך.
"שום דבר. תעזוב. אני מקווה שזה משהו חולף", השתמטה יהודית מתשובה ישירה.
"אולי פשוט עניין הגיל?" הציע.
"יכול להיות. בוא נעזוב אותה במנוחה כמה ימים ונראה", סיכמה יהודית.
משה'לה ויפעת הלכו במסלולם כמדי יום. הוא לגן והיא לאולפנא. בכל זאת היה היום כה שונה. היא הלכה מהורהרת ומכונסת בעצמה. משה'לה כהרגלו, רץ וקיפץ, בעט בכל אבן קטנה שנקרתה בדרכו. עליז וטוב לב.
הם עברו ליד המקום בו ראתה את צביקה לראשונה עומד על הגבעה. בדמיונה ראתה אותו עומד זקוף, לבוש מדים וסיגריה בידו. הרימה עיניה בפחד מהול בתקווה לעבר אותה נקודה. מצד אחד קיוותה לראות אותו שם צופה בה ומאידך פחדה מהרגע שתבחין כי גם הוא מתעניין בה כמו שהיא חושבת עליו ללא הרף. יפעת עצרה, נזכרת בסיפור אהבת יעקב לרחל. איך התאהב בה ברגע שראה אותה באה להשקות את צאן אביה.
"יפעת", משך משה'לה בידה "מה קורה לך היום? שכחת לתת לי נשיקה".
היא נרכנה לעברו, חיבקה אותו בחום ונתנה לו נשיקה על מצחו:
"שיהיה לך יום טוב", בירכה אותו "אני אוספת אותך מהגן היום". מילותיה כאילו עפו ברוח שנשבה מהים. משה'לה רץ בשמחה לתוך הגן. בתקווה ששמע אותה, חייכה לעצמה והמשיכה בדרכה לאולפנא לחפש את חברתה הטובה רוחמה.
הן נפגשו בחיבוק כמו בכל בוקר. בין יפעת ורוחמה שררה חברות עמוקה. כל אחת הכירה את חברתה לפני ולפנים. חלקו ביניהן כל סוד קטן, כל מחשבה, חלמו וארגו יחדיו את חלומות העתיד – תמיד שיתפו אחת את השנייה בכל דבר.
"מה נשמע?" שאלה יפעת כשהיא ממשיכה ללכת עם רוחמה לכיוון הכתה.
"אצלי אין חדש", ענתה לה רוחמה כשהיא סוקרת את פני יפעת שלא נראו כתמול שלשום.
שתיקה השתררה. דבר בהחלט יוצא דופן בין שתיהן.
"יפעת, מה עובר עליך חמודה שלי?" ניסתה רוחמה לדובב אותה.
"שום דבר מיוחד", ענתה לה "אני פשוט קצת עייפה מאתמול. ראית כמה אורחים היו בבית. עד שגמרנו לרחוץ את הכלים ולסדר את הבית היה כבר מאוד מאוחר".
"עוד כשישבנו בפעולה האחרונה בתנועה ראיתי שמשהו עובר עליך. האמת שלא רציתי ללחוץ עליך והנחתי לך לספר לי הכל כשתרגישי צורך בכך. אבל כשאני רואה את פניך היום, חמודה שלי, איך אינך מישירה מבט, אני חושבת שהגיע הזמן שתפרקי את הדברים מעל לבך לפני שיישבר חס וחלילה". רוחמה ניסתה לחייך אל יפעת, ליטפה את ראשה, הרימה את סנטרה של יפעת בידיה והביטה עמוק לתוך עיניה.
יפעת פרצה בבכי. תחילה רטט סנטרה, היא ניסתה לנשום עמוק ולעצור בעד התפרצות רגשותיה, עיניה מלאו בדמעות ודמעה נשרה מעיניה לאורך לחיה. רוחמה אספה אותה בזרועותיה, ערסלה אותה כחבק אם את תינוקה המבוהל. בכייה של יפעת הלך וגבר. כל גופה רטט.
"מה קרה שאת כל כך נסערת חמודה שלי? ספרי לי והקלי קצת מעל לבך", הפצירה בה רוחמה "את יודעת כמה אני אוהבת אותך. את כל עולמי. היחידה שמתייחסת אלי כל כך יפה על אף מומי. אני אוהבת אותך כפי שלא אהבתי אדם מימי".
דבריה רק הגבירו את בכייה של יפעת.
"לא תוכלי לעזור לי", יבבה וניסתה לשאוף אוויר ולעצור את רעידת כתפיה.
"ראשית, הרגעי. שתי קצת מים", הגישה לה את בקבוק המים שלה "בבכי לא נפטור שום בעיה. אני בטוחה שלא קרה שום דבר כל כך נורא ואת פשוט לוקחת את הדברים ברצינות רבה מדי כמו כל דבר".
"אני לא מאמינה. אני מתביישת ממש לספר לך מה קורה לי", נשמה יפעת עוד נשימה עמוקה כשהיא מתחילה להירגע מבכייה. היא קינחה את אפה, שאפה אוויר מלוא ריאותיה, הביטה בעיני רוחמה ואנחה כבדה פרצה מגרונה.
"הרי לא קרה שום אסון במשפחה. האם מישהו חולה חלילה?" המשיכה רוחמה בנסותה לעזור ליפעת ולמשוך אותה בלשונה.
"את רצינית! לא, תודה לאל כל בני הבית בריאים. לא היית יכולה להעלות בדעתך מה עובר עלי. אני כל כך מבולבלת! אני בעצמי לא מבינה מה עובר עלי. מישהו הביא כנראה קללה על ראשי".
"מי יכול לקלל אותך טיפשונת חמודה שלי? הרי כולם כל כך אוהבים אותך. התחילי לספר מה מציק לך", התחננה רוחמה.
"אני לא יודעת ממה להתחיל בכלל ואיך אוכל להסתכל בעיניך אחרי שאספר לך הכל?"
"את יודעת שלא חשוב מה יקרה, אני תמיד אשאר חברתך הקרובה שאוהבת אותך. לעולם לעולם לא אעזוב אותך. האם מישהו פגע בך?" זרקה עוד קצה חוט ליפעת.
"פגע בי חץ משמים", פלטה יפעת.
"ירדת מהפסים?" נדהמה רוחמה "על מה את מדברת חמודה שלי?"
"הוא עמד שם על הגבעה. אני לא מאמינה. הוא ירה בי חץ ופצע את לבי".
רוחמה פקחה את עיניה הירוקות הגדולות, הביטה ביפעת וחשבה לעצמה, כנראה יצאה מדעתה המסכנה. אני בכלל לא מבינה על מה היא מדברת.
"מי עמד על איזו גבעה? אולי כבר תסבירי לי. אני לא מבינה מה קורה אתך. איך אוכל לעזור לך אם לא תסבירי לי את עצמך חמודה שלי?" רוחמה כבר הפכה כולה לסימן שאלה אחד גדול.
"בשבוע שעבר, כשלקחתי את משה'לה מהגן, הלכנו לכיוון הבית. על הגבעה מול הגן עמדו שני שוטרי מג"ב. אחד מהם עמד ונעץ בי את מבטו. הרגשתי כמו חץ מפלח אותי. הרמתי את מבטי ועינינו נפגשו. באותו רגע קראה לי מרים ועצרתי לדבר אתה. כל אותו הזמן הרגשתי איך אותו איש מג"ב סוקר אותי ואינו מסיר את עיניו ממני", הצליחה לבסוף לספר לרוחמה.
"הוא חוצפן שנעץ בך מבטים כאלו. אני חושבת שכל המצב שמסתובבים פה כל כך הרבה חיילים ואנשי מג"ב ומשטרה, גורם לנו לבעיות. מדוע לא המשכת פשוט ללכת?" שאלה רוחמה כשהיא מחווה את דעתה על המצב.
"את רצינית? זה מה שמשגע אותי. לא הפריע לי שהוא הסתכל עלי. הוא עמד שם ניצב כמו סלע, זקוף, גוף של אתלט, מעשן סיגריה וסוקר אותי מבעד לעשן. אינני מבינה את עצמי ולא את ההתנהגות שלי. זה מה שנורא מציק לי. אפשר לומר שאפילו בתוכי לא רציתי לזוז משם ולא שיפסיק לסקור אותי", התוודתה.
"יפעת, היזהרי! חמודה שלי, את עלולה להיקלע למצב ביש. את חייבת להימנע מלהיפגש אתו ולהוציא לך אותו מהראש".
"הגעת לנקודה", הודתה יפעת "אינני יכולה להפסיק לחשוב עליו. אני לא מאמינה, אבל דמותו לא עוזבת אותי. אני אוכלת וישנה כשמראהו על הגבעה רודף אותי. מה שהיה גרוע זה שהוא הופיע אתמול בביתנו בין הקצינים והחיילים שהוזמנו ע"י אבא לשיחת פנים אל פנים".
"יכולת לנסות להתעלם ממנו כאילו לא ראית אותו מעולם", הציעה רוחמה.
"ניסיתי לעשות את זה בדיוק , אלא שהוא נעצר ליד הכניסה למטבח משהבחין בי. אני כמובן עשיתי עצמי עסוקה בהכנות, אבל בקצה עיני ראיתי איך הוא עומד ומחכה שארים את עיני. המזל היה שחברו משך אותו החוצה", נזכרה יפעת בדמותו העומדת בפתח המטבח.
"ומה היה אחר-כך? האם פנה אליך בשיחה?" נדהמה רוחמה מעוצמת רגשותיה של יפעת.
"כשהגשתי עוגיות לכולם, הגשתי גם לו והחלפנו שני משפטים אולי. אבל עינינו נפגשו ולא יכולתי להסיר את עיני ממנו. אני לא מאמינה, אבל מה שמעניין זה שהוא פנה אלי בשמי", חייכה יפעת.
"איך הוא ידע מה שמך?" התפלאה רוחמה.
"מסתבר שכבר שאל עלי. הבעיה היא שאמי הבחינה בחילופי המבטים בינינו ובשלום המיוחד שאמר לי כשעזב את הבית".
"מה את אומרת? שומו שמים! מה יהיה עכשיו? אולי זה רק נדמה לך חמודה שלי?" הציעה רוחמה נרעשת כולה.
"לצערי לא. כבר עברתי תחקור ראשוני. התחמקתי הפעם. מה את מציעה לי לעשות, רוחמה?"
"את חייבת להוציא לך אותו מהראש, יפעת. את יודעת שהדבר לא יתקבל אצלנו. זה רק מקור לצרות צרורות ולסבל נוראי שאת תעברי".
"את רצינית רוחמה? תאמיני לי שניסיתי בכל כוחי לא לחשוב עליו. אין לי יום ואין לי לילה", נאנחה מנגבת דמעה נוספת שזלגה מעיניה.
"את חייבת לקחת את עצמך בידיים. התפללי לאלוהים שיעזור לך כי יש לי הרגשה שאת עומדת ליפול לבור שלא תוכלי לצאת ממנו ולא יהיה מי שיושיט ידיים ויושיעך חמודה שלי. תזכרי רק דבר אחד. לא חשוב מה שיקרה, אני תמיד אוהב אותך ואתמוך בך. לא אעזוב אותך", חיבקה אותה רוחמה חזק אל לבה כשהיא מתפללת לאלוהים שיעזור ליפעת.
הפעמון העיר אותן מהעולם בו היו.
במשך יום הלימודים, ישבה רוחמה והחזיקה בידה של יפעת מתחת לשולחן. מדי פעם הביטו זו בעיני זו, לחצו ידיים בנסיון לעידוד, אבל מחשבות שתיהן לא היו בשיעור.
בגמר יום הלימודים חיבקה יפעת את רוחמה, הודתה לה על תמיכתה ועל חברותה ורצה לקחת את משה'לה מהגן.
הוא עמד שם על הגבעה. אני לא מאמינה! היא שפשפה עיניה, הורידה מבטה והרימה שוב את ראשה. אכן, צביקה עמד שם מחייך אליה מרחוק. יפעת עמדה כאשת לוט, נציב מלח. הילדים יצאו מהגן בצהלות שמחה ומשה'לה רץ אליה. היא נרכנה לחבק אותו ונשקה לו על ראשו. הוא החל לספר לה על חוויותיו מיומו בגן. דבריו נשמעו לה כבאים ממרחק רב. שלחה מבט אחרון לעבר צביקה. הוא עמד וחיכה. מחייך לעברה. משהחלה ללכת, קלטה תנועת נפנוף קלה בידו לעברה. היא הגבירה צעדיה, לקחה את משה'לה בידו ואילצה עצמה להקשיב לסיפוריו.
נדמה היה שהחיים חוזרים למסלולם. יהודית לא הציקה ליפעת ורק עקבה אחר התנהגותה. מדי פעם תפסה אותה יושבת ובוהה. בארוחות ישבה וניקרה בצלחתה. אשר'קה שלח מבטי שאלה ליהודית, אבל זו סימנה לו להתעלם ולהמשיך כאילו שום דבר לא השתנה ביפעת.
יעל ניסתה למשוך את יפעת לשיחה בחדרן, אבל האחרונה התחמקה בכל פעם בתירוץ אחר. מאחר ויעל היתה שקועה ברומן שלה עם מוטי, התעלמה מהשינויים שחלו ביפעת וחשבה לעצמה שזה בטח מצב רוח חולף. היתה בטוחה שאם יש בעיה כלשהי ליפעת – היא תבוא אליה כשתרגיש צורך.
ואילו יפעת, המשיכה לחפש את צביקה על הגבעה המשקיפה על הכביש בו עברה לפחות פעמיים ביום. משהייתה מבחינה בו עומד ומנפנף בידו אליה כשחיוך רחב שפוך על פניו, הרגישה שהסומק עולה ללחייה ולבה מחיש את פעימותיו. היא לא העזה לנופף אליו בחזרה. מבטיהם נפגשו, אבל בכל פעם היא מיהרה להשפיל עיניה ולזרז צעדיה.
רוחמה היתה מקבלת אותה בבוקר בחיבוק כהרגלה, סוקרת אותה בעיניה הירוקות, מנשקת אותה על לחיה ומנסה לעודד אותה בחיוך מחזק.
"את תתגברי בסוף חמודה שלי", ניסתה לעודד אותה "רק נסי לשכוח אותו. אין שום תכלית ליחסים כאלו".
יפעת החלה לצאת לטיולי בין הערבים כמעט מדי יום. היא רצתה להיות עם עצמה ועם מחשבותיה. יהודית לא הגיבה וחשבה שאולי מוטב להניח ליפעת להתגבר על המכשול בעצמה. היא נהגה לצעוד לכיוון הים. השמש עמדה לשקוע בפאתי המערב, השמיים החלו להפוך ורודים והים כמו חיכה לבלוע את השמש לתוכו. הדקלים נעו ברוח ובחולות נראו עקבות אדם. יפעת הורידה את סנדליה והרגישה את חום החול ורכותו בכפות רגליה היחפות. החול עטף את רגליה כשמיכה חמה ונעימה. אוויר הים הפתוח השרה שלווה. היא ישבה על גבעה חולית בה בצבצו פה ושם צמחי החוף. הים מקדם אותי בברכה, חשבה, הקצף והבדולח נפלטים כמזרקה ומזמינים אותי למשחק ואילו אני חשה חסרת כיוון, כשחף החג לפני הסערה ואינו יודע היכן לנחות. השמים הפכו כתומים ואדומים והשמש נראתה ככדור אש ענק העומד להיבלע לתוך הים. מלחמת החושך באור היתה בעיצומה. האדום והכתום נראו כצבע דמו של היום הפצוע הנאבק על חייו. החשכה החלה פורשת כנפיה ויפעת חשה רגיעה בנפשה. כמה שנלחמה בעצמה, הרגישה שמלחמתה פשוט אבודה. צביקה חדר עמוק לנפשה, לראשה, לבטנה, ללבה. היא הבינה שגם הוא לא מוצא לו שקט נפשי. עצם העובדה שכמעט מדי יום הוא עומד וצופה בה מהגבעה "שלהם", מראה שהוא חושב עליה לא פחות משהיא חושבת עליו. מעניין מה הוא חושב? הרהרה. האם הוא בהתלבטות כמוה? ולמה בעצם שיהיה בהתלבטות? הוא בוודאי רגיל להתעסק עם בחורות והיא בשבילו פשוט בחורה נוספת. אולי יותר קשה להשגה בגלל הבעיה הדתית – אבל בוודאי אינו סובל כמוה.
צביקה סבל לא פחות מיפעת. הוא חש היטב בעצביו המתוחים. לא יכול היה להפסיק לחשוב על יפעת היפהפייה בעלת הצמה. הוא החל לקצר בשיחותיו עם רחלי. היה קצר רוח. לא עניינו אותו כל סיפוריה על ענייני יומה, רק התעניין בשלומו ובחוכמותיו החדשות של אופירי שלו, אליו כל כך התגעגע. הוא לא חיפש לצאת הביתה. יוסי חברו הבחין בשינוי שחל בו. קודם ניסה לסנוט בו מדי פעם, אבל משראה שצביקה נכווה הפעם ברצינות, ניסה להניא אותו מהמחשבה שיוכל לצאת עם יפעת.
"אתה רק מקשה על עצמך", ניסה לשכנע אותו "זו לא עוד בחורה כמו אלה שאתה רגיל אליהן. פה הדברים שונים לחלוטין. זה עולם אחר לגמרי. אינך יכול לצאת עם בחורה דתייה. גם לו היית רווק היו לך בעיות, על אחת כמה וכמה כשאתה נשוי ואב לילד. אתה פשוט יצאת מדעתך!"
"עוד לא קרה לי דבר כזה", אמר לו צביקה בייאוש "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. בכל הזדמנות אני רץ לגבעה בשעות שאני יודע שיפעת עוברת למטה. נראה לי שגם היא עומדת ומרימה עיניה אלי. אני מנסה לנפנף לה לשלום אבל היא רק מחישה צעדיה ונעלמת ממני שוב".
"הבחנתי בך מדי פעם על הגבעה. בסוף גם המפקד יבחין במוזרות הזו שלך", התרה בו.
ושוב עמד שם על הגבעה, מביט בבלתי מושגת בתערובת של ייאוש, תקווה וחוסר ידיעה כמו של כלב עזוב במכלאת צער בעלי חיים מול מבקר מזדמן שעשוי לאמצו אך עלול גם להיות הווטרינר האחרון שיראה בחייו.
ערב אחד הבחין לגמרי במקרה ביפעת המטיילת לכיוון חוף הים. הוא עקב אחריה מרחוק ולבו כמה אליה. צביקה לא העז להתקרב. צלליתה הזקופה, רגליה היחפות הדורכות בחול וברקע השמש השוקעת, היו כתמונה מצוירת ביד אמן. הוא החל לעקוב אחריה מדי פעם, מבין שהיא מרגישה בצורך להתבודד עם מחשבותיה. היה ברור לו שגם היא חושבת עליו. הוא ראה איך מדי יום היתה מרימה ראשה לחפש אותו עומד ומנפנף לה בידו. עליו לשבור את המחסום העומד בפניהם. לא ייתכן שבגלל בעיות דת לא יוכלו להכיר אחד את השנייה מקרוב.
באחד הערבים החליט לחשוף עצמו. הוא עקב אחריה כשהוא בוחן את סביבתו ביתר תשומת לב. נפש חיה לא נהגה להסתובב שם בשעות הערב. כולם היו ספונים בבתיהם עסוקים בארוחת הערב. את הסלולארי שלו כיבה עוד לפני שהחל לעקוב אחריה לכיוון הים. צביקה ידע שאם במקרה יצלצל הפלפון, יעורר הדבר את תשומת לבה של יפעת ויקפיץ אותה משלוותה. רבות חשב ותכנן איך יוכל לגשת קרוב אליה ולנסות לדבר אתה מבלי שיפחיד אותה. הוא הזדקף, עמד והתבונן בה כשהוא מתקרב צעד אחר צעד כגנב בלילה. משהיה קרוב אליה, חשה כנראה בקרבתו, הסתובבה בחטף וקפצה על רגליה.
"יפעת, אל תיבהלי", לחש לה "בבקשה ממך, אל תברחי ממני", התחנן.
היא תפסה את סנדליה והתכוננה לברוח ממנו. צביקה תפס בזרועה. יפעת קפאה על מקומה. חיבק אותה אליו ונישק אותה ברכות. שניהם היו המומים. כל האהבה והתשוקה התעוררה בשניהם. יפעת הרגישה שהיא עומדת להתעלף. בתחילה ניסתה להתנגד ולדחוף את צביקה ממנה, אבל משהו בתוכה בגד בה והיא נסחפה בתשוקה לעולמות אחרים. צביקה הופתע בעצמו מצעדו הנועז. הוא לא תכנן לנשקה בכוח. לאט לאט הרפה מנשיקתו וחיבק אותה אל חזהו באהבה אין קץ. צביקה נבהל. יפעת לא הגיבה. היא נכנסה להלם מוחלט. הוא הושיב אותה בעדינות על החול, מלטף את ראשה, מריח את צמתה.
"יפעת אהובתי", אחז בסנטרה והפנה את פניה אליו. עיניו בלשו אחרי עיניה שהיו כבויות כאילו אינה רואה דבר.
"אני מבקש סליחה אם פגעתי בך. לא קרה לי מעולם שלא יכולתי לשלוט ברגשותיי. לא הרגשתי מעולם את מה שאני מרגיש כלפיך. דמותך לא עוזבת אותי ואני מרגיש שאני פשוט יוצא מדעתי. איני יכול לתפקד ומעורר תמיהת כל הסביבה. אני יודע שאמונתך אוסרת עליך לפתח רומן עם גבר זר שאינו דתי".
יפעת עפעפה בעיניה מנסה לחזור למציאות.
"אני לא יודעת מה קרה לי! אני לא מאמינה! אלוהים יעניש אותי על החטא הזה. האדמה תפער פיה ותבלע אותי", לחשה מבוהלת עד מוות.
"יפעת יקירתי. אלוהים לא יעניש אותך. את לא עשית שום דבר. אם כבר, הוא יעניש אותי על שנישקתי אותך נגד רצונך. אבל הרגשת בדיוק כמוני איך את כמהה אלי כמו שנפשי יוצאת אליך. אנא סלחי לי". המשיך ללטף את ראשה.
יפעת זזה ממנו, סובבה ראשה אליו, הרימה עיניה והביטה עמוק לתוך עיניו.
"אצלנו יש איסור נגיעה. אסור לבחור לגעת בכלל בבחורה עד החתונה ואילו אתה באת בסתר, חיבקת ונישקת אותי. מה קורה לי אינני מבינה! אני לא מאמינה! איך יכולתי להרשות לדברים להתגלגל לכך! מה קרה לי שלא דחפתי אותך ממני בכוח?"
"יפעת, זוהי אהבה. לפעמים אין כוח בעולם שיכול לעצור את האהבה. אני מוכן למות למענך. לך יש את אמונתך הדתית ואילו לי יש את אהבתי אליך וזו אמונתי שלי. את מפעימה אותי בעוצמה שאיני יכול לה. איני יכול לנשום בלעדייך".
"ברור לך שאין עתיד ליחסים שיתפתחו בינינו. שנינו באים מעולמות אחרים לחלוטין. אף אחד במשפחתי לא יכיר בי אם אמשיך בקשריי אתך. כל חברותי יתרחקו ממני ויחרימו אותי. יקראו לי 'זונה חסרת בושה' ויצביעו עלי באצבע. בוודאי אגורש מהאולפנא. איזו בושה וכלימה הבאתי על הורי!"
"גם אם לעולם לא נפגש עוד בחיינו, ארגיש שאיכשהו כל הרפתקת הקיום הוצדקה בכך שפגשתי אותך, שנישקתי אותך ולו פעם אחת בחיי", לחש לה צביקה מנסה לבלוע בעיניו כל מילימטר בגופה, מנסה לשכנע אותה בעיניו המתחננות והאוהבות.
"אפילו חברתי רוחמה לא תהיה מוכנה לדבר אתי יותר", המשיכה יפעת כאילו מדברת לעצמה. עדיין לא התאוששה משעבר עליה.
"יפעת, אמרי לי רק שאת אוהבת אותי אפילו חצי ממה שאני אוהב אותך", המשיך בתחנוניו.
היא קמה, מנערת את החול בתנועות קלות מבגדיה. סובבה ראשה אליו, הביטה עמוק לתוך עיניו כשעיניה מצועפות בדמעות. עמדה כמה דקות, סוקרת אותו מבעד לדוק דמעותיה. לפתע הסתובבה כשסנדליה בידיה החלה לצעוד הביתה כשהדמעות פורצות , יוצאות ומתנתקות מעיניה כאילו הן נורות מבפנים. היא צעדה כשכתפיה שחוחות, מתרחקת לתוך הלילה.
"יפעת", קרא אחריה בנסיון לעצור אותה.
"יפעת", קולו הפך ללחישה נואשת כשכאב חד בלבו ופחד עמוק שמא לא יראה אותה יותר.
©כל הזכויות שמורות לאודיה בנד
