על הזריחה

מעולם לא הבנתי אנשים שהתרגשו מהזריחה. לקום מוקדם בבוקר בשעה בלתי סבירה, בעוד שאר העולם ישן שנת ישרים, רק כדי לראות את השמש זורחת. אני תמיד טענתי שהם עושים זאת כדי לספר לכולם על החוויה המדהימה שענייהם חזו בה. להתמוגג ממבטי מלאי הציפייה וההתרגשות של חבריהם כאשר הם מספרים על יופייה של הזריחה, "חבל שלא הייתם שם איתנו, זה היה מהפנט" ,"אי אפשר לתאר את זה במילים, פשוט אי אפשר". אף אחד לא ביקש ממך.

מעולם לא הייתי בחור רגיש או רומנטי במיוחד, פעם הזלתי דמעה כשראיתי "לב אמיץ", אבל פרט לכך שמרתי את רגשותיי בפנים, כמו כל הגברים. דינה תמיד התלוננה על כך. "אני רוצה שתהיה גבר רגיש, ספונטאני, תפתיע אותי פעם אחת במשהו רומנטי", למרות הניגוד העולה מבקשותיה (גם גבר וגם רגיש ורומנטי?) החלטתי לרדת מהדימוי של הגבר המחוספס והאיתן ולהפוך ליום אחד לגבר החלק והשברירי. "היום לי ולך יש פגישה עם השמש", אמרתי לה באותו בוקר, ודינה קרנה מאושר. "אם זה יהיה בזבז חסר טעם של זמן", חשבתי לעצמי, "לפחות אוריד את דינה מהגב לשנה, שנתיים".

נשארנו ערים כל הלילה. ארגנתי לנו ארוחה על חוף הים בת"א, מוזיקה רומנטית, נרות, ממש השקעתי. דינה הופתעה מהיוזמה שנטלתי, והרגשתי טוב על כך ששמחתי אותה אחרי כל השנים שסבלה אותי. פרסתי שמיכה על החוף, ושנינו שכבנו חבוקים כשפיננו אל עבר השמים מצפות לזריחה.

ההמתנה הייתה מייגעת, אחרי כמה שעות כל העסק איבד מהקסם. לא התכוונתי להרוס את הלילה המושלם הזה, אז שמרתי על איפוק. אבל במוחי רצו מגוון קללות על השמש, בין היתר לאן היא יכולה לדחוף את הזריחה המדהימה שלה. דינה המשיכה להביט לשמיים באותה אדיקות שבה הביטה בתחילה. היא לא הייתה מוכנה להחמיץ שנייה מן הרגע המיוחד.

חשבתי שזהו ללא ספק החלק הגרוע ביותר של הלילה, השמש הארורה לא עולה, הזמן מזדחל לו, שנייה אחר שנייה, והיד שלי החלה להלבין ממחסור בדם. כבר חשבתי על לילה חסר השינה שבזבזתי על הזריחה הארורה, והיא החוצפנית כלל לא מופיעה. עניי החלו להסגר למחצה וממש לפני שצנחתי לשינה מתוקה היא הופיעה. האור הבוהק הפתיע אותי ועניי נפתחו לרווחה, האור התפשט על כל החוף ולא נתן לי לפספס שנייה מן הזריחה. הזמן עצר מלכת, נשימתי נעתקה, ניסתי לשמור את רגשותיי חבויים פנימה, להיות קר רוח, כפי שאני תמיד, אבל הדמעות לא שיתפו פועלה. השמש תפסה אט אט. הרגשתי כשאלוהים לוחץ על ההילוך האיטי בווידיאו של החיים. פתאום הרגשתי כל כך זניח, חסר משמעות, קטן. הרגשתי כבימי קדם, מביט על השמש בפעם הראשונה, רואה את הטבע במלוא הדרו.

אני אף פעם לא אבין מדוע, אבל באותו הרגע כשהשמש זרחה, הרגשתי נורמאלי כפי שלא הרגשתי מעולם. מן תחושה על טבעית מרגיעה, תחושה שאומרת "עכשיו שאני כאן הכול יהיה בסדר". הזריחה היא מעין בדיקה של הטבע כשהיא זורחת אז הכול כשורה. אתה מרגיש ששום דבר רע לא יעונה לך כשהיא כך מולך, מגינה עלייך באורה, בעוצמתה. הרגשתי בטוח כתינוק בידי אימו, בידי אימא טבע.

הסתובבתי לעבר דינה, והיא מחטה את דמעותיי. התקרבנו זה לזו, קרובים כפי שלא היינו מעולם. נשימתה הפכה נשימתי, יידה התמזגו בשלי, ליבה פעם כשלי, כשעצמה את ענייה נעצמו גם שלי.

"תודה רבה לך"

"על מה?"

"על הזריחה"