התאונה
תמר כהן
התעוררתי באמצע לילה של אביב מקולות רחוקים של נפצים ומחלום אותו אינני זוכרת. שלפחית השתן שלי מלאה עד גדותיה. קמתי. עצומת עיניים, לבשתי בזריזות את החלוק הכחול שלי ובצעדים קטנים ומהירים מאד הלכתי לחדר השרותים. הייתי צריכה לרוץ. טיפות קטנות ניספגו בשטיח החום שעטף את האסלה והותירו כתמים כהים. בבלי דעת התישבתי על האסלה, והגוף נכווה מהמגע הפתאומי, הקר מאד של החרסינה, ונבהל. עכשיו אני ערה לגמרי, ורוטנת בכעס, "שוב הוא שכח להוריד את המושב." לא הייתי מוטרדת מהחלום, ולא ניסיתי להיזכר בו. אולי הייתי צריכה. חזרתי למיטה ובלי משים דחפתי את ידי מתחת לשמיכה ומיששתי את הסדין החם עדין, כמו פעם כשהייתי ילדה..
בזמן המלחמה, כשאני בכתה ג' וכבר "גדולה", חיה המטפלת שלנו הסבירה לנו מה צריך לעשות כדי להתחמק מהכדורים השורקים. "לשכב. לשכב על הארץ, לא חשוב איפא תהיו ואיפא תשחקו. לשכב. מיד. אפילו בתוך שלולית של בוץ." וכך עשינו. ולאחר מטחי יריות באמצעיתם של ימי האביב, היינו מתכנסים בחדר הילדים לאחר ריצה מבוהלת, ומספרים אחד לשני איפא היינו ומה עשינו כשהחלו היריות. היינו מדברים במהירות ובשטף, מתפרצים אחד לדברי השני. ופעם ביום חמישי אחד בשעת מנוחת הצהרים שלנו ושל חיה, כשהמטר החל, היא הגיעה לבית הילדים בריצה, מבוהלת, עברה מחדר לחדר ופקדה עלינו לשכב מתחת למיטות. רצפת הבטון מתחת למיטת הברזל שלי קרה, ואני שוכבת שם, רועדת ומכווצת. חיה עוברת במהירות ממיטה למיטה ובודקת. אני רואה עכשיו את נעליה הגבוהות, החומות מתקרבות למיטתי שליד החלון, שתריס הברזל שלו מוגף עכשיו. היא גוחנת ומסתכלת עלי, ואחר כך במהירות היא אוספת את השמיכה החמה עדין, ודוחקת אותה אלי, אל מתחת למיטה. כשלקחתי את השמיכה, מנסה להתעטף בה, לשאוב את חומה לגופי הרועד, חיה כורעת ועוזרת לי. היא מחיכת אלי, חיוך קצר, מתרוממת, ונעליה החומות הגבוהות מתרחקות ממטתי ונעלמות. אינני יודעת כמה זמן שכבתי כך על הריצפה מתחת למיטה, אך כשקמתי מתרוממת בזהירות, מגששת את דרכי בין עירות לשינה, היה שקט לא מוכר מסביב ואף לא ילד אחד בבית הילדים. סחבתי את השמיכה וערמתי אותה על מיטתי, ישרתי את מכנסי ויצאתי. על המדרכה, בדרכי לחדר של הורי, יוסי הולך מולי. "איפא היית", הוא שואל אותי, "כל הקיבוץ מחפש אותך". לא עניתי. יוסי הוא לא חבר שלי למרות ששנינו ישנים באותו חדר ילדים. הוא פרוע, מתחצף ורב עם כולם. אני יודעת שחיה לא אוהבת אותו כי הוא מרטיב כל לילה, וכל בוקר כשהיא מתקרבת למיטתו, היא מעקמת את אפה. ובימי ששי, כשאנחנו מקלפים את הסדינים מהמיטות ועורמים אותם באמצע החדר כדי שחיה תאסוף אותם אחר כך ותזרוק אותם לכביסה, ריח רע של שתן ממלא את החדר.
אני מגיעה עכשיו לחדר של הורי. אבא ואמא וחיה נמצאים שם, עומדים. פניה של אמא מכורכמות והיא ממלמלת, "איזה חוסר אחריות. פשוט לא להאמין". אבא מנסה להרגיע אותה, "די, די", וחיה, עדין בנעליה החומות הגבוהות, עומדת חיורת בפינת החדר.
"מה קרה?" אני שואלת, ומסתכלת עליהם. הם לא עונים, ואחרי דקה חיה מקנחת את אפה בקול תרועה, ויוצאת, סוגרת בשקט את הדלת אחריה.
בערב, אבא ואמא מלווים אותי לבית הילדים. בחדרנו נמצאים גם הורים אחרים, גם הוריו של יוסי. השמיכה שעל מיטתי איננה מקופלת. אמא מנערת אותה בחוזקה, פורשת אותה על המיטה, מחליקה את קמטיה, וכשאני כבר שוכבת אבא תוחב את קצותיה בין המזרון למסגרת הברזל של המיטה כמו שאני אוהבת. הם יוצאים עם שאר ההורים שבחדר, וחיה שעוברת מחדר לחדר, מכבה את האור. רק אמא של יוסי נשארת אתנו בחשכה ושרה לנו איזה שיר רוסי בקולה הערב.
למחרת, יום ששי בבוקר, חיה מעירה אותנו. "לא לשכוח להוריד את הסדינים", היא אומרת לנו ויוצאת לחדרים האחרים משאירה את הדלת פתוחה לרווחה. פתאום אני ערה לשלולית חמה במיטתי ונזכרת בחלום של ליל אמש, איך רצתי לשירותים וברווחה נעימה התרוקנתי. ועכשיו, בוקר יום שישי ולא העזתי לקום. הילדים האחרים בחדר מתלבשים, נאבקים בסדינים, עורמים אותם, ואני מושכת את השמיכה מעל ראשי. אני שומעת את חיה נכנסת לחדר, ומסתובבת במיטתי הרטובה והחמה, פני לעבר הקיר. חיה מאיצה בילדים לצאת, ואחר כך ניגשת למיטתי ומרימה את השמיכה. לא ראיתי אם היא עיקמה את אפה, אבל חשתי את ידה הקרירה על מצחי. "אין דבר", אמרה בקול רך, "כולם כבר יצאו".
וכעבור שנים רבות, באמצעיתו של אותו לילה של אביב, חזרתי למיטה וככל שניסיתי לא הצלחתי להירדם. הסתובבתי וקרבתי את גופי לגבו של יוסי וכרכתי את זרועותי סביב גופו. הוא נאנח מעט, הסתובב אלי עדין ישן, וחפן אותי בזרועותיו. למחרת בבוקר כשקמנו, לבשתי כדרכי את החלוק הכחול שלי. וכשנכנסתי לשרותים, הכתמים הכהים על השטיח החום הזכירו לי את ליל אמש.
בפינת המטבח כשאנחנו יושבים ושותים את הקפה שיוסי הכין, הוא שאל, "מה קרה לך אתמול בלילה?"
"כלום", אמרתי, "כנראה חלמתי חלום רע". וכשהסתכלתי עליו חשבתי, "אז מה אם שכח להוריד את המושב." ואחרי שסימנו לשתות את הקפה ושטפנו יחד את הכוסות, יצאנו כל אחד לדרכו.
פברואר 2007
