פתק

מפונקת בתוך הטרנינג הורוד שלי עם כוס קפה מהבילה ביד, התיישבתי לבהות בטלוויזיה, בלי קול, רק להסתכל על הדמויות  המרצדות, ולחשוב על כלום. יום חופשי, ככה באמצע השבוע, היה עבורי פינוק מיוחד במינו. החלטתי להניח לכל המטלות, החובות והציוויים הנדרשים ולהעניק לעצמי יום נקי, בלי כלום, נטול עשייה ומחשבות, להיכנס לאזור דמדומים אחר, שבו אין רעשים, אין בני אדם, רק אני עם עצמי, בדממה. רעשי הרחוב נדמו ונראה כי גם השכנים שתפו פעולה שלא מדעת.

התחלתי להרגיש עצמי מתמזגת לתוך הספה הרכה, שוקעת לתוכה והופכת חלק ממנה, רק עיני הפקוחות בצבצו ממנה ונשארו כאות חיים קלוש, מגע אנושי מטושטש. הזמן עמד מלכת. האור בחדר קפא.

לפתע נחרדה הדממה באוושה חרישית מוזרה, עיני התרוצצו סביב עד שנחתו על פיסת נייר לבנה שנדחקה תחת דלת הכניסה.

הסקרנות החתולית ניתקתי אותי בכבדות ממקומי וגררה את גופי בחוסר רצון, אל הדלת.

הרמתי את הפתק.

מקופל בדיוק בחציו, פתחתי.

כתב יד סוער כתוב בלהט מילים שבקריאה ראשונה נראו חסרות פשר.

לקחתי אותו לספה שלי התמזגנו מחדש, קראתי שוב. הפעם המילים היו מסודרות יותר

"מציתה את דמיוני, ממלאה את לילותיי,

מבעירה את דמי,

חופנת את נשימותיי- היי שלי,

וממלכת כוכבי מרום לך היא"

כן, בטח, ממש, מי כתב את השטויות האלה, ועוד העז להפריע לי בהתכנסות שלי.

פיסת הנייר הלבנה נצחה מידי, שקעתי חזרה, לא משאירה שביב מחשבה הכל נקי.

מרחפת בוואקום ערפילי, העוטף את גופי ומשלח את רוחי, מתענגת על זמן שאינו קיים, על מיקום לא מוגדר ולפתע צצה מילה, "מציתה" מרחפת באוויר, ניסיתי לגרשה כגרש זבוב טורדני, והנה מצטרפת "מבעירה", שתיהן כדבורים סביב הצוף, מזמזמות את דרכן למוחי, לפני שהספקתי להבין את גודל ההפרעה הופיעה "חופנת" לחבורה, בהדרה שלא במקומה כאילו הוזמנה למסיבה הגיחה "שלי", גדולה, ענקית כצרעה קטלנית, הישירה בי במט בעינה השחורות, התקרבה לקצה חוטמי, פלומתה הצהובה סימרה את עור פני, קרבתה נטרלה את חושי והיא בדבקות נחושה, התמקמה בין עיני וחדרה פנימה.

נכבשתי, מובלת כשבויה כבולה חסרת אונים, נמשכתי שוב ושוב לאותן מילים.

באחת נעלם הערפל ערנותי הכתה בי, מצאתי עצמי מול דלתו כולי רועדת,

גופי לא עמד בשינוי הכל נעלם, התעלפתי בזרועותיו.

יש לי שכנה אחת, כוסית אל, אני מת שתסתכל עלי לפחות פעם אחת, אבל היא מתעלמת, לא סופרת אותי ממטר. אתמול קבלתי אימייל, משהו מזה מדליק, העתקתי אותו מהר לפיסת נייר, שלא אשכח וגרוע יותר שלא אתחרט. עשיתי כמה כפיפות בטן, ניקיתי את הגופייה מפרורי הסנדוויץ' וניגשתי כולי עזוז וגבורה לדלתה, עמדתי שם אולי שעה, לא מצליח להחליט אם לעשות מסירה ידנית או אמצעית, נשמתי עמוק השחלתי אותו תחת הדלת והתחמקתי  בשקט חזרה לדירתי.

היא בטח לא תראה אותו בכלל.

בערב שמעתי רעש משונה, ליד הדלת...