כשהתקשר זיהיתי את קולו מיד.
למרות הזמן שעבר ציפיתי לשיחה.
בקש להיפגש, סרבתי. "יש לי משהו מעניין להציע לך" אמר בקול המנסה להיות מסתורי. היה לי ברור שיש כאן מלכודת, ובכל זאת הסכמתי להיפגש איתו. ארוחת צהריים סולידית, הבטיח להביא את בתו כגושפנקה חוקית למעמד. ישבנו במכונית אחרי הארוחה, בתו וחברתה במושב האחורי, מצחקקות כבנות עשרה נורמאליות. סיפר לי על עסקיו, המסיבות שלו בתנופה עכשיו והוא מתכוון לעלות על הגל, הקים אתרי אינטרנט מיוחדים למען המטרה ובקש לרתום את כישורי לעניין.
משכורת בסיסית כהתחלה עם הבטחה לבונוסים וקידום משמעותי בהמשך. אמרתי שאחשוב על זה ולחזור אליו עם תשובה. לא היו לי הצעות אחרות על הפרק, למעשה, כבר זמן רב שלא מצאתי מקור פרנסה ראוי. העול הכלכלי רבץ על כתפי כדורס החג בשמי חיי וממתין לשעת כושר.
למחרת התקשר שוב, "בואי, אני צריך אותך".
נחרצות מילותיו הניעה אותי.
יחסי ציבור, פגישות ותכונה רבה, אווירה המדמה עניין, אבק כוכבים מפלסטיק, ניסיתי להשתלב.
אחרי כמה ימים ניגש אלי כתובע את שלו, אחז בגופי, נגע בכל מקום כראות עיניו. היה משהו כל כך מובן מאליו בגישתו, כל כך ברור וצפוי, שלא הקדשתי לזה חצי מחשבה אחת נוספת, אפשרתי לו להשתמש בגופי. זה לא היה נורא כל כך, דקה וחצי והכל עבר. אמנם היו פעמים שממש נגעלתי וניסיתי להדוף אותו ממני, הוא ראה בזה סוג מעוות של משחק מקדים שהלהיב אותו.
לבסוף נכנעתי, שכנעתי את עצמי שאולי הוא באמת חושק בטובתי ורוצה אותי. רציתי לחשוב שאני במקום טוב. ברור שאני זקוקה נואשות לכסף וכרגע אין לי פתרון אחר, בלעתי את הפיתיון המר.
המשכנו לעבוד יחד מספר שבועות, כשבהפסקות הצהריים היה סוחב אותי מידי פעם למטבח, מסובב אותי כשגבי אליו, מוריד את מכנסי עד הברכיים וחודר. חצי דקה.
בכל פעם החנקתי את הבחילה, היו לי סחרחורות וכאבי בטן בכל בוקר לפני צאתי לעבודה.
הלילות הפכו מסויטים עד אימה.
הימים איבדו מאורם.
יום אחת הברקתי ברעיון, הצעתי לו שאעבוד מהבית, שכנעתי אותו שזה עדיף כי אני צריכה להתרכז וההספק שלי יהיה גדול יותר. המהירות בה הסכים לרעיון העלתה את רמת צפירות האזעקה בראשי לרמה של מצב חרום. שוב דחקתי את הקולות הפנימיים לפינה מרוחקת.
באותו הערב היה לו רעיון חדש, הציע לי לעבוד במסיבות עצמן, להיות מארחת.
"מה אכפת לך" אמר " תעשי עוד כמה מאות שקלים טובים מהצד ואת לא חייבת דבר לאיש, רק להיכנס איתו למסיבה, אחרי כן כל אחד לדרכו". אזני אטומות מהצפירה עיני מסונוורות מאורות אדומים. חסרת חושים וכושר שיפוט – הסכמתי.
נסעתי ארבעים וחמש דקות לכל כיוון במכונית המקרטעת שלי, משחקת אותה מארחת, נכנסת שלובת זרוע עם גברים שאת פניהם לא אזכור לעולם.
יושבת שעתיים בפינה, שותה כוסית או שתיים, בתקווה נואשת שהמשקה ינקה את הלכלוך.
מתבוננת בתופעה החברתית המוצגת מול עיני, הוא ואישתו מטפחים בחיוכים מעוסים את לקוחותיהם, מקרקרים סביבם ודואגים למלא את כל צרכיהם.
אווירת סדום, בכאוס חסר חוקים וגבולות, "מה אני עושה כאן?" – קמתי ממקומי ונסעתי חזרה הביתה.
הדרך תמיד עברה כבתוך חלום רע, עיני פעורות מול הכביש השחור, למרות שיעדי ברור לי, אני אבודה.
הלילה טרף אותי, הבוקר הגיע מוקדם מידי.
יום אחד חשבתי לסיים את הטרגדיה הזאת של חיי.
נגשתי אליו בלב דופק כאלף תופים,
בצורה נחרצת ולא אופיינית אמרתי "זה נגמר, לא רוצה שתיגע בי יותר, אם נראה לך שאתה מסוגל לעבוד איתי בלי לגעת בי, אשאר, אם לא, אני עוזבת" התרוממות רוח מוזרה אפפה אותי "אל תענה לי עכשיו, תחשוב על זה בסוף השבוע ותן לי תשובה כנה ביום ראשון" השבת עברה עלי בשיכרון כוחני, היתי גאה בעצמי. לישון לא הצלחתי.
ביום ראשון שלף את תשובתו כאילו היתה הדבר הכי ברור בעולם, "בודאי שזה בסדר, אין לי שום בעיה עם זה, נמשיך לעבוד יחד".
חשבתי שכבשתי את העולם. הצלחתי לעמוד על שלי, ניצחתי.
למחרת בקש לשוחח איתי, שיחת סיכום אמר, בעיוורון העוצמתי שחשתי הסכמתי. בקש שנלך לחדר צדדי, סירבתי, בקשתי להישאר בחדר הגדול ליד שאר האנשים.
והוא בשבועות ומילים חלקות הבטיח שוב שזו שיחה תמימה, הוא לא יגע בי – נשבע בילדיו.
נכנסתי איתו לחדר.
לפני שהבנתי מה קורה, התנפל עלי, השכיב אותי בחבטה על הרצפה, הוריד את מכנסי בכוח ובעל אותי.
ניסיתי להיאבק, דברתי אליו, בקשתי, התחננתי.
עיניו הפכו שחורות לחלוטין, ללא אישונים, דוק של אטימות קרה עטפה אותו.
קפאתי, הפסקתי לזוז, התנתקתי, מחשבותיי עפו רחוק משם, ליער קרוב לים, ריחפתי בין שמים לארץ בעולם אחר.
ואז השקט.
ראיתי את שפתיו זזות, אך לא שמעתי דבר, קם ממני.
נשארתי ללא תנועה.
כשיצא מהחדר, התלבשתי וחזרתי לעבוד.
בערב נפגשתי עם חברות, היה מפגש נחמד, נהנתי.
חזרתי הביתה, ארוחת ערב, מקלחת והשקט הזה שמחלחל בשעות הקטנות.
התיישבתי מול המסך, לפתע הדף הלבן עם הבהוב הסמן בקצה זלג באדום, עבר את המסך, שטף את המקלדת מילא את השולחן והחל מטפטף על הרצפה, בשלוליות גדלות.
נפלה עלי ההכרה – עולמי חרב.
בכי היסטרי חסר מעצורים תקף אותי, גופי נכנס לרעדות לא רצוניות.
חוסר אונים מוחלט וכאב איום פילח אותי לפרוסות של אובדן.
זחלתי למקלחת, חשבתי למצוא בארון התרופות את התשובה למכאובי, בכוחות עילאיים הרמתי עצמי למצב ישיבה ליד הכיור, משהו נפל ונישבר, הרסיסים היו בכל מקום, פרורים של זכוכית, דם נמרח על הקירות, הכאב נעלם.
קמתי על רגלי, הרמתי את ראשי, לפתע ראיתי דמות במראה, הסתכלתי לה עמוק בלבן של העין, התקרבתי, קרוב קרוב. הבל פי עינן את הזכוכית וגדל.
בשקט בשקט הרגשתי את בואו, צומח ועולה בקרבי כגל ענק, כסופה מסתובבת, כאיתן טבע שציוויו אחד וכיוונו אינו מתפשר – כעס.
הפעם לא ראיתי את הדרך, הפעם הדרך ראתה אותי, השארתי מאחורי שובל של אש שאכלה את עקבותיי.
חניתי במרחק מה ממקום היעד, הכרתי את סדר פעולותיו, ידעתי שהוא יוצא לפגוש את אורחיו לבדו.
בסבלנות של טורף המתנתי.
כצפוי הוא הופיע, עמד לבדו בפינת הרחוב, דמות כהה עטופה במעיל עור שחור.
כשהסתובב ראיתי את פניו, קרובות כל כך, בעדשת הטלסקופ נראה כאילו הוא מסתכל לי ישר בעיניים.
הנחתי בעדינות את אצבעי על ההדק, עצרתי את נשימתי, וסחטתי.
