שיר אהבה ל...מדינה(למרות הכל אני מקדיש לה את יצירתי ה-50)

כאילו וזה היה אתמול....
עומד בחולצה לבנה במגרש המשחקים של בית הספר היסודי
מנסה ולא מצליח להתאפק מלגחך או לצחוק
מה כבר מבין ילד בן שש או שבע
מביט בשעון הגדול שקיבלתי במתנה
סופר את הדקות עד להפסקה הבאה
מחכה לקנות את הבמבה האדומה-או סתם איזה שלגון
הרי גם ככה אחרי שיתפנה המגרש
נשחק בו סטנגה של שניים על שניים-מחניים או סתם קטרגל של ילדים
בתיכון שקצת גדלתי כבר הבנתי את המשמעות
החולצות הלבנות שלבשתי כבר היו עם ג'ינס תואם
אז כבר לא גיחכתי ולא צחקתי
הבנתי היטב את המשמעות
ועדיין חיכיתי לסוף הטקס
לעשן קצת..לשתות איזה משהו
ואולי סופסוף שירלי תיעתר לי
ואז זה כבר נהיה מוחשי
שירות ארוך ארוך
על קו החוף בצידון
עיר כל כך יפה...וכה דומה לחיפה
מגרש כדורגל צמוד לים
בית חולים בקרבתו
לילות של מארבים
הרבה שירים שקטים(ניל יאנג,בוב דילן,אריק הגדול,פינק פלויד והרבה דיוויד בואי)
הרבה חיילים פצועים ,חלקם גם הרוגים
לנגד עיניי ממש
הרבה מטעני צד
ואז לעזעזל כל הפסטורליה הזו מאבדת מקסמה
כל כך קשה היה לעבור בנהריה בדרך הביתה
ופשוט לא להבין איך אפשר להשתזף על החול החם
או סתם לשתות קפה בפינגווין
הרי קילומטרים ספורים צפונה ....
הכל קודר ווווווווווווווווו
הכל שחור
בגיל מאוחר יותר שכלתי את אבי שנהרג בשירות המדינה
הרבה הרבה דברים אני לא אוהב בארץ הזו:
צעקות ודחיפות.................
קללות של נהגים........
פקקים אינסופיים........................
השתמטות ממילואים.......
ואת רוב הדתיים
אבל ביום כזה סמלי אני מתעלם מהכל
הדקות האלו שמפרידות בין העצב והשכול
ל



במות הבידור
הן הן מהות הישראליות עבורי
הכי הייתי רוצה לחזור לאופטימיות של התיכון
או
לנאיביות הילדותית של היסודי
אבל יותר מהכללללללללללל
הייתי רוצה לחזור
לארגז החול
(קטע שכתבתי בדיוק בשנה שעברה )
נ.ב
שום דבר לא השתנה
עדיין שונא את אותם הדברים
ולפעמים ביום כזה אני מרגיש יותר מתמיד את היותי צבר
תמיד אני מחוספס כביכול
אבל יש רגעים וימים כמו היום
שגם לי נחנק ויבש בגרון