ויכולו

ויכולו כל המילים שאמרנו,
לפרשת קו מים אחרונים
ונראה פעמיים
את הרוח מרחפת.

פעם על פני תהומות
ופעם מעל תוהו.

הלשון נשלחה נושאת הברות
תוהה בהד הדעת
רעם רהב משמעויות
בשיממון ויהי ערב.

קראנו לו לחלומות
לתהיות לימים ריקים מחום
מגשם וברקים
ומשדות מוריקים

לפשר השנים,
קראנו דעת המאורות
על ארבע העונות
ובסוד היסודות
בו טרם רעב האדם
ופת לחמו באה מצדקה
שקראנו להם ובוהו
חושך על פני תהומות

והלחם לא עלה מזיעת אפיים
ברק העיניים
היה יוקד באלומות

בעין-זהב השיבולת
ולובן קמח לתפיחות
מונח בחימר הגחלים הלוחשות
כמאורות אבני ברקת חושן
במסילות לכת
עולות היו הכיכרות
בגנוזות והכמוסות מפנות
זרקור אור שאינו נח על נתיבות
המוציא לחם ובוצע לנחמות
כלברכות

על כך קראנו לו לילה
שאין בו רחש יום
ולא משתיק רעב ולו תינוקות
היה הלום שתיקות
ולא שמש למאור
תוהו ללא מפורסמות
באין מושכלות וקולות

ויכולו המילים והמים והשמיים.

והעיניים רואות כל תולדות
הבראם כי פרצו עד מאוד
ולא היה לעבוד את המראות עוד

אז עלה האד
בתום ההברות
בשאריות בוציות

ולהבדלות קראנו שמות;
מאורות גדולים
לממשלת התוהו
והקטנים לממשלת
נבוכות
לאמור; חלל נפל על ריק
שב התוהו

כמו מעולם לא היה
בראשית
ורוח נפש מרחפת
לא עלתה מתהומות
על התדהמות
באחרית, הייתה שם התכלית

עד שיחליט.

ויכולו המילים והמים והשמיים
והעיניים רואות כל תולדות
הבראם
כי פרצו עד מאוד
ולא היה לעבוד אותם עוד