ואתה שותק

לא נועדת לעולם הזה, לשינויים. אילו יכולתי, הייתי מוצאת לך מקום טוב יותר, עם אנשים כמוך, ששותקים הרבה ומחייכים מעט, ושיכולתי להשאר איתם לנצח.

עומדים, אני מספרת, אתה מקשיב. ידך מציירת במים, הציורים נמחקים לפני שאני מספיקה לראות, הם נסחפים, אתה שותק.

עומדים, אני מדברת, אתה מקשיב. מספרת לך על המקום ההוא, שאליו אקח אותך, פעם. אתה מחייך, שותק.

יושבים, אתה מישר את הכובע שעל מצחך. חם. אתה אומר. נמשיך, אני אומרת. אתה שותק.

ושוב צוק, ושוב שקיעה, שנינו שותקים.

אני עומדת, אתה נופל.

לידך, אתה שוכב. מסתכלת עליך, צועקת, אתה לא מתעורר, קום. קום. אתה שותק.

אתה שוכב, אני יושבת על ידך, נוסעים. האמבולנס מפלס את דרכו בכביש הריק, הנהג מסתובב, רוצה לשאול שאלה. מסתכל עלינו, שותק.

יושבת, אתה שוכב. תתעורר, אני אומרת. קום. קום. אתה שותק.

נופלת, נשענת על הקיר. מצטערים, הם אומרים. אני שותקת.

גם אתה שותק.