שחר שלי

נישקה, ולא אמרה מילה.

זאת לא הייתה נשיקת פרידה רגילה, כזאת שבדרך- כלל תמיד מקבלים, היה בה משהו שונה, רואים.

עם שחר מעולם לא דיברתי, אך מאז ומעולם אהבתי.

ידעתי את זה מהתחלה, אבל שתקתי- לא היה לי למי לספר, וגם אם היה, את הסוד הייתי ממשיך ושומר, שומר לעצמי ולא מוותר.

"עזוב, אין סיכוי", היו כולם תמיד אומרים, אבל התייחסתי לזה כאל תעתועים. הם לא שחר. הם לא בלב של שחר. הם לא שחר שלי, אז מה הם יודעים?

"אולי זה סתם?", שאל עידו, אך מה שווה עצה של מטומטם?!

"אתה מכיר אותה", אמר דור, "יש לה נטיות", אבל כולם ידעו שהוא סתם אידיוט.

אחרי שבועיים נפגשנו במקרה, ליד החוף, ובשבילי לא היה רגע יותר מתאים זה לשאול "את באמת אוהבת אותי, או שהכימותרפיה נכשלה, וזה הסוף?".