זלדה הייתה ילדה מופנמת.
ישבה בהפסקות בפינה הקבועה שלה והתבוננה בחצר השוקקת חיים אחרים.
מידי פעם היה כדור טועה מחבר אותה באקראי עם משחקם של הילדים.
מעולם לא הזמינו אותה למשחק, היו לה מעט חברות, היא אהבה ללכת לבית הספר.
בדרך הביתה היו הריחות והמראות ממלאים את רוחה חדווה מחייה, השביל החוצה את הגן הציבורי הוביל אותה בנוף פרחוני שהתחלף בריחות אורנים ומחטים.
היא הכירה כל פינה ואבן בדרכה, המדרגות הצרות היורדות בין השיכונים ישר לכביש הראשי היו מלאות הפתעות, מבטה היה תקוע באדמה, מעולם לא הרימה ראשה, כך מצאה מציאות, מטבע יתום, כפתור שאיבד את מיקומו, או חרוז טועה. שעון התנועה, הרעש וריחות הרחוב ריגשו אותה כל יום מחדש.
בניין בית החולים הלבן בלט בנוף האפור המעוטר בירק וצמחיה, כשעברה את דלת הכניסה הכה בה הריח החזק, זלדה התקבלה בחיוכה הרחב של דודתה הזקנה, דמות נמוכה עם פנים חרושות, ששרידי היופי מסרבים לנטוש אותן, צמתה הארוכה והלבנה אסופה בקפידה על קודקודה, משקפיים ענקיות על קצה חוטמה וחלוק לבן המשווה לה מראה מלאכי, היה צמוד למתניה. יחד היו יורדות לקומה התחתונה, לחדר האוכל, למרות ששעת הארוחה עברה מזמן תמיד מצאה דודתה מנה נוספת של קינוח, ג'לי או פרוסת עוגה, לשמח בה את זלדה. הן גרו בשכנות, דודתה בקומה ראשונה עם בעלה וזלדה עם אמה ואחיה בקומה מעל.
שעות הצהריים היו שעות של שקט מוחלט, זלדה ואלכס אחיה היו מחויבים לדממה, לדבר בלחש ולא לעשות שום תנועה מיותרת, הבית ישן את שנת הצהריים הקדושה.
בשעות האלה היו השניים מוצאים עיסוקים שלא דרשו תזוזה ברחבי הבית, רוב הזמן היו משחקים במילים בודדות שהיו חלק מתוך מחשבה, כל אחד בזמנו זרק לחלל מילה, בלחש, והשני אמור היה להבין את הלך המחשבה ולהמשיך למילה הבאה. הקרבה הרבה שהתפתחה בניהם הייתה סוג של נחמה בבועה המבודדת שנוצרה סביבם.
הם עלו לארץ כשהיו תינוקות, זלדה גדולה מאלכס בשנה, תמיד הרגישה אחריות כלפיו, הייתה דואגת להכין את האוכל כששב מבית הספר, מכינה איתו את שיעורי הבית ושולחת אותו למקלחת. אמה עבדה שעות רבות והייתה מגיעה רק בערב, עייפה וחסרת סבלנות.
כשהייתה נכנסת בדלת לתוך החיבוק המגועגע של זלדה, ריח היום היה ממלא את נחיריה, לפי הריח ידעה זלדה בדיוק איזה יום עבר על אמה ועל פיו ניווטה את התנהלותה מולה.
היו ימים שהריח היה כל כך קר ומנוכר שידעה מיד להניח לה לנפשה, אמה הייתה מכינה לעצמה כוס קפה מתיישבת בסלון, ומעלה עשן סמיך של סיגריות זולות עד שכל דמותה נעלמה בתוך המיסוך העבות. זלדה הייתה מציצה בה מעבר למשקוף, בלי להפריע, מתבוננת בדמותה המוערצת, הסלון בצבע קרם בהיר שולחן בעל מסגרת עץ שחבקה זכוכית אפורה גדולה, שטיח צבעוני ווילונות ארוכים לבנים, כוננית ספרים גדולה עמוסה ספרי מדע ואנציקלופדיות, ובין המדפים רדיו ענק עם חלון מכוסה בד ונורית קטנה שהייתה נדלקת כשהרדיו פעל, תמונה שנחקקה בה לתמיד.
זלדה ואלכס היו יושבים בשעת הצהריים על הרצפה מול המקלט ומקשיבים לתוכניות הילדים. בשעת הסיפורים הייתה עוצמת את עינה ומטיילת לה בעולם הדמיון המופלא שבנתה לעצמה. החלומות שפרחו שם על הרצפה היו כר נרחב למשחקיהם, נסיכים ומפלצות, שודדי ים ותיבת אוצרות, שמילאו את חדרם וצבעו את ימיהם ולילותם בעושר חלומי.
מעולם לא תאר לעצמו איש, כי למעשה החדר הקטן עם שתי המיטות והארון, הוא למעשה מעלית ענקית המובילה לאי ירוק, הסוד הכמוס שלהם היה אותה ידית מופלאה בארון, שלחיצה בכיוון הנכון הייתה הופכת את כל החדר למערה סודית של אוצרות המלך.
לפעמים בשעות הצהריים כשכל הבית נם את שנתו היו השניים מתגנבים דרך החלון לביתה של דודתם, בזחילה מבצעית היו חומקים למטבחון הקטן פותחים בשקט בשקט את קופסאת הפח הגדולה, חוטפים שתיים שלוש עוגיות ריחניות ונעלמים חזרה לחצר, מבצעים אלו היו מתוכננים בקפידה ומלווים בפירטים ובלשים פרטיים שמעולם לא הצליחו לגבור עליהם.
היום אלכס כבר לא יצליח לעבור בחלון הזה גם אם כל מכבי האש יעמדו שם לרשותו, זלדה לא תהייה מוכנה להרוס לעצמה את החליפה המחויטת במבצע שכזה, ובכלל הבית כולו נמכר לאנשים אחרים שהרסו את כל החלומות שלהם ובנו חדשים.
