כאשר אמות

כאשר אמות, ארצה למות במיטה. במיטה שלי. בחדר שלי. עם עצמי. ללא מכשירים ורופאים ואחיות מתרוצצות מסביבי. אני לא אסכים לכך, בשום אופן לא. שיתנו לי למות בשקט, וזהו. אצלי במיטה, עם איזה סדין יפה וכרית מסודרת.

וכאשר אמות, ארצה למות מאופרת. מאופרת ע"י אותו איפור ישן שקניתי בפריס, בפעם היחידה בחיי שיצאתי מארצנו. איפור יוקרתי ומיוחד, שניתן למצוא אותו אך ורק בפריס. הבטחתי לעצמי שאשמור אותו לאירועים מיוחדים, אך ילדים וחתונות לא היו לי, אז לכן, שמרתי אותו. שמרתי עליו טוב, כל יום בדקתי שהוא במצב מושלם, בדיוק כמו שקניתי אותו אז, לפני 30 שנה בכיכר מאיזה סוחר זקן. בטח הוא מת כבר.

וכאשר אמות, ארצה למות עם שיער מסודר. מסורק ומעוצב, איני רוצה שיחשבו שאני אישה מכוערת. לא מסודרת. מטונפת. גם אותם אנשים אשר ישאו אותי לקבר או ממיטתי אל עבר בית החולים, שם יקבעו את מותי בצורה סופית, לא צריכים לחשוב שאיני מסודרת.

וכאשר אמות, ארצה למות לבושה בהתאם. ובעצם, מהו לבושם של המתים? איך מתים מתלבשים? האם הם לובשים בגדים פשוטים או שמלות נשף?

אני אלבש שמלה לבנה. כן, כן, שמלה לבנה עד לברכיים, שיראו את רגליי הארוכות שהתגאיתי בהן כל כך בצעירותי. שמלה יפה ופשוטה, אך טהורה ומרשימה. כך אמות. בלבוש יפה וסמלי. שיזכרו אותי כך, אלגנטית ומתוחכמת.

וכאשר אמות, ארצה למות עם ידיים על בטני. זוהי תנוחה מאוד מכובדת לטעמי, למתים. כך גם אקבר. עם זר שושנים מפלסטיק, רצוי לבנות, בין שתי ידיי החיוורות והמקומטות. שאראה רשמית מעט, ושהפרחים לעולם לא ינבלו. אולי מקקים יאכלו אותם. אך אם אגיע לגיהינום, לפחות אגיע עם זר פרחי השושנים הלבנות מפלסטיק שלי, אחביא אותו מתחת לשמלתי ואשמור אותו לעצמי. גם לאחר שהשטן יענה אותי ויגרום לי לסבל נצחי, תמיד אוכל להתנחם בזר השושנים הנצחי שלי, שיישאר שלי לעד. אולי, אבל רק אולי, יתלכלך קצת מאבק.

ובינתיים, בינתיים אני רק רוצה לחיות.