חזרה ליצירות
פוסטים

הבחירה שלי : ניתוח שיר / עצבות, ניבה.

אסתרליין | (25/04/2007 20:18) | 196 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל

ניבה/ עצבות. – פורסם ב "דרך המילים" ב – 21.4.2007

יש ימים
שהעצבות נפרשת
כמפת דרכים
מזחילה ערוציה
אל
קצוות של
אנשים לבנים.

יש ימים
קדרות מצעפת את
דמותנו החפויה
על
אבנים דוממות
על
אדמות אילמות.

בימים אלה
אני שומעת את הקולות
ונגמרות לי השפתיים
הממלמלות

"כל עוד בלבב"
ויודעת כי
פנימה
נפשי הומה
ותקווה בה
לעד.
 
כשגלי ביקשה שאנתח שיר כלשהו, נרתעתי. המושג "לנתח שיר" זר לי. אני, בעוונותיי, קוראת שירה סדרתית, כותבת פה ושם, אבל לא "מנתחת". בקריאת שיר אני צוללת אל עולם החוויות הפנימי שלי מהרהרת, וחוקרת את השתקפותו של השיר, בי. כל שיר מהדהד בי אחרת, פותח לי צוהר למציאות שונה.
לבסוף נעניתי לקריאה להרהר "בקול רם" על אחת היצירות דווקא בשבוע גורלי זה שבו , רוב הכותבים ל "דרך המילים" שלחו שירים שקשורים ביום הזיכרון . שירים מאוד אישיים, כל כותב וכאבו הפרטי המתמזג בשכול הציבורי.
בחרתי בשירה של היוצרת "ניבה" מכיוון שבפשטותו התאים לתחושה הפנימית של עצב , טרום יום הזכרון ופוסט יום השואה. ימים של עצבות.
 
להלן הניתוח שלי :
 
יש ימים
שהעצבות נפרשת
כמפת דרכים
מזחילה ערוציה
אל
קצוות של
אנשים לבנים.

פתיחת הבית הראשונה מכינה את הקרקע לימים אחרים, לא בכל יום – "יש ימים" ימים בהם העצבות נפרשת עלינו כמפת דרכים – העצב הקולקטיבי הזה משמש לנו כמצפן, מפת דרכים עבור האנשים לובשי הלבן. "העצבות מזחילה ערוציה" חורצת בשקט ולאט דרכים אל נפשם של בני אדם - "אל קצוות של בני אדם" שהריי אצל כל אחד מאיתנו יש שוליים , קצה כזה או אחר שדרכו מזדחלת העצבות מבלי שנרגיש , לפעמים מבלי שנחפוץ בכך.

 
יש ימים
קדרות מצעפת את
דמותנו החפויה
על
אבנים דוממות
על
אדמות אילמות.
 
בית שני: באותם ימים "קדרות מצעפת את דמותנו החפויה" תחושת העצב מתחזקת , אנו קודרים, חפויים כשדמותינו נחה על "האבנים הדוממות" על "אדמות אילמות" . הקברים שותקים והאדמה שותקת, לא אדמה אחת, "אדמות" – מתחת לכל אבן אדמה אחרת, אמא אדמה אחרת, עולם שנקבר. ואנחנו החפויים נמצאים על. .. אנחנו החיים מעל, הם מתחת לאבנים האילמות.
 
בימים אלה
אני שומעת את הקולות
ונגמרות לי השפתיים
הממלמלות
"כל עוד בלבב"
ויודעת כי
פנימה
נפשי הומה
ותקווה בה
לעד

בית שלישי: שורה ראשונה מחליפה את "יש ימים" ב – "בימים אלה" כאן ועכשיו, "אני שומעת את הקולות" – אחרי כל השקט בבית הקודם, האבנים הדוממות, האדמות האילמות, נשמעים הקולות . קולותיהם של אלה שבדרך כלל לא עולים בזיכרוננו בימי השגרה. היוצרת שומעת אותם , אבל היא נאלמת "נגמרות לי השפתיים הממלמלות" . אין לה יותר מילים. מלבד מילמול אחד שתמיד ישאר איתנו "כל עוד בלבב" .שכן, אחרי כל העצב הגדול הזה, מסיימים אנו בשירת "התקווה" .
אותו ניגון שכולנו חוזרים אליו שוב ושוב , חלקנו בכעס חלקנו בהשלמה. אותו ניגון שמילותיו מצוות לנו תקווה. ובגרסתה האישית של היוצרת , המתנחמת : "ויודעת כי פנימה,נפשי הומה ותקווה בה לעד". ההכרה מחלחלת , יש בנו נפש פנימה, נפש הומה , נסערת, ותקווה בה – יש שם אור בקצה, והוא יהיה שם לעד. ניבה פותחת לנו פתח למחר אחר, אופטימי יותר. לו יהי.

תגובות

חזרה ליצירות