רעש מחריש אוזנים, הקרנף מתחיל לנוע לעבר המסלול. הנה זה מתחיל. אחרי עשרות מודלים ואימונים, סוף, סוף, המבצע יוצא לדרך. שום התרגשות אינה מתגנבת ללבי למרות האירוע ההסטורי. אחרי כלכך הרבה אימונים, דחיות וביטולים צריך יותר מהמראה לכיוון היבשת השחורה כדי להעלות את הדופק. ובכלל כבר השתתפנו בעשרות מבצעים, מסוכנים הרבה יותר, שלא אוכל לפרט עליהם. ובכל זאת הפעם אנחנו במטוס הראשון - המבצע!!! לא חילוץ, לא רזרבה, מְ-בַ-צֵּ-עַ! ההצלחה תלויה בנו. שרשרת של גורמים, שלא ניתן לשער את אורכה, שחברו יחדיו כדי להציל יהודים ולהעלותם לארץ המובטחת, תלויה בביצוע מושלם שלנו. אם, חס וחלילה, למשהו יפול חפץ וגם הקטן ביותר הניתן לזיהוי, חיי אלפי אנשים יהיו בסכנה. מבצע כלכך מדהים שיציאת מצרים מתגמדת לעומתו. בהחלט מצאו
שם מתאים למבצע.
ר`, המגיסט, המכונה פנגוין, כבר שרוע בנוהל לצידי. לבוש ציוד מלא, קסדה, אפוד מלא, אקדח והמיני-מי, שנראה כמו צעצוע, לצידו. למרות הרעש מחריש האוזניים של הקרנף, והאטמים באזני, ניתן לשמוע בברור את נחרותיו של הפנגוין. כולו קוביה של שרירים מטר שבעים כל צלע (בערך כמו "מר-חזק", חוץ מהצבע).
י`, החבלן והחובש, מנסה להגיד לי משהו בסימני ידיים וצעקות. אני מסתכל בו באהבה וניזכר איך נפגשנו לראשונה ליד הברזיה בגיבוש. נער דק גבוה וגמלוני עוטה זקן של ארבעה ימים. אף בולט וכפוף קמעה. מאוד שונה מים הגברים השריריים שנגשו לגיבוש ודוקא הוא שרד. הוא צועק לי, "ג`ו, יש רק חמישה מצנחים!!!" אין לי מושג מה הוא רוצה מהחיים שלי...
אני נזכר בטירונות איך שנינו שבקנו במסע הירידה לחמם. עוד לא הפנמנו את ההבדל בין טירונות לגיבוש ובין כלל הצבא ליחידה. שנינו התעקשנו לסחוב את הפקלים ככל יכולתנו, בלי לבקש עזרה משאר המחלקה, שלא התעקשו לעזור. ירד גשם סוחף וברד. המ"מ שכנראה היה לו קר וקל (הוא לא סחב דבר) רץ ולא עצר לשתיה. מדהים ככל שזה ישמע, שנינו התיבשנו והתמוטטנו, בגשם זלעפות סוחף, בדיוק באותו הרגע שהמ"מ עצר כדי לפתוח אלונקות, לצורך התרגול. התעוררנו על אלונקה ואז החל הסיוט הגדול של חיינו. כאשר גוף רטוב מונח ללא תנועה בטמפרטורות נמוכות, בתחילה רועדים עד שכל השרירים הופכים לגושי שיש. אחר-כך הכאב הוא בלתי נסבל. לבסוף אין כל תחושה. לא ניתן להזיז אפילו אצבע, רק את העיניים בחוריהן. בשלב מסויים הצטלב מבטי עם מבטו של י`, לדבר לא יכולנו, אבל המבט הזה של חוסר האונים קרע את ליבי הקפוא. בסיום המסע פינו מספר חיילים שקפאו במסוק לרמב"ם ושמעתי את אחד הקצינים מתלונן שהאתיופים האלה לא רגילים לקור של הארץ. דוגמה לגזענות ואי-לקיחת אחריות... י` הוא יצירתי ומוכשר כמו שד. מקגיור חובב מתחיל לעומתו. הוא ידע הכל על אמצעי חבלה עוד לפני שהתגייס לצבא, והיה עוזר לאבא שלו שעבד באחת התעשיות הבטחוניות. הוא עיצב את הסמל של היחידה, אפודים מיוחדים,רצועות לנשק, תיקים יעודיים ועוד דברים רבים שלא אוכל לפרט עליהם.
י` ממשיך עם המצנחים, כשהוא נתפש לאיזה שטות הוא לא מרפה. הוא אומר לי, "ג`ו, יש רק חמישה מצנחים!!!". "טוב אז מה אתה רוצה שאני אעשה! שאני אתפור עוד חמישה מצנחים? יא תולעת!" הוא שונא שאני קורא לו תולעת, אבל גם אני לא במיוחד אוהב את הכינוי ג`ו, שמישום-מה דבק בי. הוא אומר לי, " לא צריך לתפור, אבל שאחד ישאר ער ואם נצטרך, יעיר אותנו ואנחנו כבר נשתלט עליהם לפני אנשי צוות אוויר, שכמובן דאגו רק לעצמם!!". בסדר, בסדר, אני עונה "ומה עם התיירים?" תיירים הוא הכינוי שנתנו לכל מיניי צ`ופריסטים שצורפו למבצע. בהיותו מבצע ללא אופי התקפי מובהק, יש כנראה כמה שיכורים במטה שחושבים כי מן הראוי לצרף כמה ברזלנים מחיילות השדה לטיול כדי להעלות להם את המורל. קל לנחש שהדבר אינו לטעמנו. הכל טוב ויפה אם הכל הולך חלק. אבל לך תסביר את המצאותו של קצין חי"ר על מטוס תובלה שנאלץ לנחות במדינה לא ידידותית. הפלוצים האלה אפילו באו עם כומתה ומדי א` כאילו הם יוצאים לחופשה. ברור שהם לא יורשו לרדת מהכבש, רק חסר לנו שהם יחליטו להסתער על משהו, ונצטרך לחפש אותם בכל היבשת השחורה. כאמור ההיגיון נשאר בש"ג או אבד בבקו"ם, וכל התקנות כתובות בדם. מכיוון שעדיין לא הסתבכנו בסוג כזה של מבצע וכל הביצועים עברו, ברוך השם, בשלום, אין עדיין תקנות ונקווה שלא יהיו ועדות... "התיירים שידאגו לעצמם!!!", הוא עונה בצחוק פרוע ומתחיל לתאר ולהסחף כיד הדמיון הטובה עליו כיצד הוא ישים להם ארנבת בתיק של המצנח הרזרבי, ואת המבט המופתע על פניהם כאשר הם ימצאו את הארנבת בגובה של עשרת אלפים רגל בין שמים וארץ. הוא כל-כך מתלהב מהקשקושים שלו שאני מתחיל לחשוש שהינה עוד רגע הוא יקח את אחד המצנחים ויקפוץ מרוב שמחה. אישית אני בכלל לא מבין את ההתלהבות, וחלחלה עוברת בי רק מהמחשבה על הגובה הזה. אני ניזכר בקורס הצניחה, איזה אימה כאשר הדלת נפתחת... לא להאמין אבל גם הקורס הזה, ניתן לכל מיני צ`ופריסטים פראירים. חבר שלי מהקיבוץ, מפקד טנק, יצא לקורס צ`ופר כזה וחזר עם ארבעה שברים ברגל. חייל מהיחידה, צעיר ממני בשנה, איבד את חייו כאשר מצנחו לא נפתח. לא, אני לא חושב, שאני אריב עם אנשי צוות-אויר על המצנחים, ואני בטוח שפנגוין גם לא. אמנם עוף אך לא עף. הוא סובל מפחד גבהים ורק בזכות נחישותו ואומץ ליבו המדהים, אף מפקד לא גילה את זה עד היום. אני זוכר את החרדה ופניו הירוקים לפני כל צניחה - רחמים. אבל י` התולעת הזה רק תיתן לו לקפוץ והוא מבסוט עם מצנח, או בלי מצנח!!! פעם אחת חזרנו משבת ליחידה, וע` ז"ל, הראה לנו כתבה בעיתון על צעיר שקפץ בתבור עם מצנח רחיפה והתרסק. לפי הכתבה כבר היה ברור שליחידה הוא לא יחזור. הם תיארו את פציעתו כקשה עם זעזוע מוח ואובדן זכרון. "חשבו אז החברה אבוד הוא...". הוא אכן איבד את הזכרון, לרוע המזל, אולי אחרת היה לומד להיות יותר זהיר.. חוץ מזה תוך חודש הוא כבר חזר אלינו ולשם התאוששות הוא נשלח לקורס חובשים (וגם מכיוון שכל החובשים שלנו סבלו מפציעות שונות) ומאז הוא גם חובש מעולה ומורעל (על חבישות ואינפוזיות לא על סחיבת האלונקה חס וחלילה).
העיפות, החושך והרעש הלבן מתגברים לבסוף ואני צולל לשינה חסרת חלומות.
התעוררתי בבהלה מספר דקות לפני הנחיתה. ש` המפקד חובט בי ומאיץ בי להזדרז להעיר את כולם. אני מביט בתולעת הזה שרוע באבריו הארוכים. אני עוד מספיק להזכר במסע מאה ועשרים הקלומטרים, שנמשך לאינסוף. איך צעדנו יד ביד כמו זוג בשדירה. כל צעד צורב כמו הליכה על גחלים או זכוכיות על העיסה שנותרה ממה שרק לפני עשרים וארבע שעות עוד היה כף רגל. אני מעיר אותו ואומר לו להפסיק לחלום ולהתכונן לנחיתה. כולם תופסים עמדות. חושך מצריים עבה וסמיך שאפשר לטעום אותו. כלכך שחור שלא ניתן להבחין אם העיניים פתוחות או עצומות. נזכרתי בנו הולכים מכות. מביטים זה בזה. האדם האחרון שהייתי רוצה להכות. מדריך הקרב-מגע מכה את שניניו כדי שנילחם ברצינות והידיים מסרבות לשטף פעולה. י` התעשת ראשון והחל לחבוט בפני כדי שאשתף פעולה ואגאל את שנינו מהיסורים. ככה הקרב נגמר תוך מספר שניות והמדריך היה מרוצה מפעולת החניקה שביצעתי. ככה חבוקים על הרצפה בסיומו של קרב לא הוגן.
נחתנו. ליל כוכבים (במזל) ללא ירח (במכוון) הקרקע שטוחה לאין-סוף ללא אורות ישובים באופק - מחזה שלא קיים בארצנו. אדמה שחורה חרבה ללא אבן או שיח. המאבטחים תפסו עמדות ואנחנו נגשנו להביא את האנשים. יושבים מחכים בשקט. מאות אנשים ירוקים. נראים מעט מבוהלים והמומים דרך מכשיר ראית הלילה. נזכרתי שסיפרו לי על אסקימואים שראו אוירון לפני שראו מכונית. כמה דברים שאנחנו מקבלים כמובנים מעליהם... הבאנו אותם עוד ועוד עד שלא נותר מקום לסיכה במטוס. לבסוף סימנו להביא את כולם. נשלחתי לקרוא למאבטחים ולסרוק את הצד הימני של המטוס. מרחוק אני רואה משהו לבן בוהק, אבן קטנה. נגשתי אליה, רציתי לקחת משהו למזכרת. התקופפתי הרמתי אותה והנחתי בכיסי, לא רחוק ממנה היה מוטל צרור. בדקתי, תינוק, לא, ילד קטן יושב המום. הושטתי לו את ידי והוא קם על רגליו ואחז בה בחזקה. עליתי עימו בכבש המטוס כשבראשי מתנגן השיר "לאן התגלגלת יא...". אני מודה בפניכם עתה, ולא בפני חברי מאז, שהלחלוכית בזוית העיין לא היתה רק מאבק המדבר המסמא.
הדרך חזרה היתה הרבה פחות נוחה. ישבנו בצפיפות על הכֶּבֶשׁ. המחנק היה נורא ,הסירחון עז, מאות ואולי אלפי אנשים במטוס הרקולס מקורנף. הטיסים לבטח חרגו הפעם
ממגבלות הבטיחות... אבל הלב היה קל, זה עבר בשלום!!! לעולים יכולנו רק לתת קצת מים עד שיעברו בדיקה ראשונית בארץ. המצפון הציק לנו מעט, שאכלנו גלידה וכל מיני מטעמים שצוות-אויר ארגנו עבור עצמם, אבל התגברנו. י` הסתכל בעולים דרך המכשיר לראית לילה וכל הזמן מצא בחורות יפות. הוא שיתף גם אותי בממצאיו מפעם לפעם. באמת עם יפה מבפנים ומבחוץ. זכות גדולה ניתנה לנו להביאם לארצנו, ולחיות עמם יחד כעם אחד. הלואי ונצליח ללמוד מהם משהו, לפני שהם ילמדו הכל מאיתנו...
למחרת הוצאתי את האבן מכיסי והינה היא בצבע חום אדמדם וצורתה צורת לב. כנראה שבחושך על רקע הרגבים השחורים היא הבהיקה באור הכוכבים בלבן. טמנתי אותה בקופסאת עץ ונתתי לך למזכרת - "יש אבנים עם לב אדם..."
© כל הזכויות שמורות
