הושטתי לנהג האוטובוס את המטבעות, משכתי כרטיס ממוחשב והתקדמתי במעבר הצר מחפשת בעיני מקום ישיבה. האוטובוס עמוס נוסעים. בסוף האוטובוס אני מאתרת כיסא פנוי. הפיליפינית הקטנה לידי מתבוננת בי בחיוך. חייכתי בחזרה. משכתי מהתיק את המחברת והעט והתחלתי משרבטת עיגולים תוך שאני מנסה לחשוב, לנסות לשחזר את הפגישה האחרונה. לא ממש הצלחתי לזכור משהו. ניסיתי לחשוב על מה אני רוצה לדבר היום. תמיד יש על מה. העבר גדוש האירועים צועד לצידי עקב בעקב, כתפו מתחככת תדיר בכתפי, מכאיבה. וההווה, אוף, אין לי בכלל כוח לחשוב עליו. המחשבות מתערבלות בראשי, אני מחליטה להניח להן. כשאצטרך איכשהו הן תסתדרנה מעצמן.
מגיעה בדיוק בזמן. מתיישבת על ספסל הברזל הזוגי, המחורר, שולפת תשבץ להקל על הציפיה. קולות צחוק בוקעים מחדרו. השעון מראה איחור של 10 דקות, מצידו. הישבן שלי מעוקצץ, אני נעה וזעה חסרת מנוחה, משנה תנוחה. הדלת נפתחת והצוחקת יוצאת. ראשו מציץ, חיוך חביב "את יכולה להכנס" קולו שקט.
"מה שלומך?" שואלת, יוצאת חובתי, יוצרת אוירה.
"בסדר, תודה. איך א ת מרגישה?"
"בסדר. לא, בעצם לא כל כך בסדר".
העיניים שלו שואלות, אני משחררת התרחשויות מציקות מהשבוע החולף. מדי פעם העיניים שלי מתבוננות בשולחן הקטן שבינינו. מסגרת עם אימרה תבונית באנגלית. שעון שפניו מופנות לערן. באמצע חבילת טישיו, נייר צהוב בולט החוצה, ממתין למשיכה.
"אתה יודע, שמתי לב למשהו מאד מוזר, אף פעם לא בכיתי אצלך"
"כן, גם אני שמתי לב לכך. למה את חושבת שזה קורה?"
"באמת שאני לא יודעת. זה מוזר. דווקא אין לי בעיה עם לבכות, מרגישה מאד פתוחה, מספרת"
"מסתבר שבכל אופן יש סיבה שדווקא פה את לא בוכה"
"אצל דליה דווקא בכיתי. לא היה לי קל, אבל בכיתי"
"תנסי לחשוב, לי נראה שאני מבין. למה את לא בוכה דווקא כאן?"
"אתה יודע, בעצם כמה פעמים אצלך הדמעות היו בדרך אבל החנקתי אותן"
"תנסי להזכר בסיטואציות כאלה"
מנסה לחשוב, להבין. המחשבות שוב מתערבלות לי בראש.
"אני לא מצליחה לחשוב"
"תנסי לחשוב על העבר, על רגעים שבכית ומשהו קרה, אולי כשהיית ילדה".
תמונות אפלות.
חדר הילדים חשוך. אני שוכבת במיטת הברזל כולי מקופלת, פנימה. כואבת, הכל צורב. אני בוכה, לא מפסיקה, הדמעות הרותחות נוזלות לראש ולסדין. צל כבד מכסה את הדלת, אני חשה אותו, הוא לוחש בחמת זעם "תפסיקי לבכות. אם לא תפסיקי, תקבלי עוד פעם מכות". אני מתקפלת עוד יותר פנימה, מכסה את הראש עם שתי הידיים, מנסה לדומם את הבכי, לדחוס גם אותו פנימה, במקומו נפלטות לי יבבות חנק חדות, אין לי אויר. אני מנסה לנשום דרך הפה האויר נכנס בשריקה. לאט לאט היבבות נעלמות, נרגעות, הנשימה מסתדרת, המחשבות רצות "למה? למה? איך הוא מסוגל להיות כזה אכזר, רשע?, אולי הוא בכלל לא אבא שלי, אולי אני אסופית?. שוב הדמעות מטפסות במעלה הגרון, מתפרצות בכל הכוח, האף מתמלא ונוזל, קשה לנשום. לא מעיזה להוציא שום הגה, שום קול, בוכה בלחש, שרק אני אשמע, לא רוצה עוד מכות. נזכרת בחוט החשמל מצליף בכל מקום, בכל הכח, פסים פסים הוא קורע בעורי, אסור לדבר, להצטדק, להסביר, הס! אף מילה, לא לבכות, לא לצרוח, רק לספוג. בכל פעם שנפלטת לי יבבת כאב, או בכי מהחזה הוא מוסיף עוד מנת מכות. והבעיטות, הבעיטות האיומות בבטן עם הרגליים הכבדות. כמה, כמה אפשר לסבול?.
אני מתחילה לקלוט מה עובר לערן בראש. מתרגמת את התמונות.
"אתה מתכוון שאני לא בוכה בגלל אבא שלי?"
"אני רוצה לשאול אותך: ליד מי את בוכה כשאת לא יכולה יותר?"
"רק עם עצמי וגם זה בקושי רב"
"וליד בעלך והילדים?"
"משתדלת שלא יקרה"
"את מבינה, אני גבר. אצל דליה הרשית לעצמך לבכות. את חייבת להיות בשליטה".
עקב בעקב, כתף בכתף, כל הזמן איתי, צילי, לנצח!
כל הזכויות שמורות.
