לא אהיה זאת שתבכה ותתייפח. לא עוד.
אותם הימים, אותן השעות של כאב ודאב, הנה חולפים להם ללא מעצור.
לא הייתי רוצה שזה יסתיים כך. לא רציתי שפרק זה בחיי יסתכם וייחתם בכך, אך לעתים הגורל מכה בחוזקה והמציאות כואבת יותר מהגיהינום השורף בפנים.
והנה עודני כאן, חיה ונושמת, מנסה להמשיך את חיי כאילו הכול כשורה. הנה אני כאן, עומדת מול השתקפותי ומנסה לנחש לאן עתידי יוביל אותי, מה טמון לי מאחורי הפניות החדות.
לאחר שנים של ייאוש, של רגש סוחף וכואב, הייתי חייבת לקחת נשימה עמוקה ולהודות שאין עוד לאן ללכת. אני מתחילה להבין מחדש שלא אני אהיה זו שתקבע את מסלול חיי, שאין לי את היכולת יותר להלחם במה שקורה בתוכי, שלעתים עדיף לפרוש ולהסתכל מהצד.
אני מודה- עוד לא השלמתי עם עובדה זו. עוד יש בי גפרור של להט, תחושה, שיום אחד אני אתעורר לעולם טוב יותר, לחיים יותר סלחניים, קלילים, שלא נאבקים בי על בסיס יומי.
הכוחות שנסחטו ממני, החלומות שנלקחו ממני ברגע שפקחתי את עיניי וגיליתי היכן אני נמצאת, כבר לא יחזרו. לא אשוב להיות האדם שהייתי, ולא אהיה האדם שעודני מקווה להיות.
אך הנה אני עומדת יציבה, נחושה, בתוך מעגל ענקי של צער שמסרב להיפסק; מנסה להתייצב מול השדים ההרסניים, דואגת לקטול כל זיק של תקווה שעולמי זה אכן יתהפך.
בעמידתי כאן, במקום זה, בזמן זה; כשקולות פנימיים מתחננים בפניי לאטום את ראשי ולטבוע בתוך עצמי, כשנשמתי זועקת שוב ושוב למפלט אחרון, כשנפשי מאיימת לבקוע החוצה; אין אני מעיזה להפיח בעצמי תקווה.
ייתכן ואיני מבינה את משמעות צעד זה. אולי זה מתפרש כויתור, כבריחה, כהפסד ליריב האכזר הנלחם בי מתוך תוכי. סביר להניח כי זה גם נכון ומדויק; אך ברגע זה של מחשבה שטחית ורגעית, ברגע של אנוכיות, של פחד מפני עצמי, אני חשה הקלה עצומה.
מצב זה, של קבלת המציאות כפי שהיא, ללא ניסיון לשפר או ליפות אותה, מתקבל בתוכי כעת בשלווה. אני מגלה כי יש בי את הכוח לחיות בתוך כל הקשיים שנפשי מערימה עליי, יש בי את היכולת להמשיך בחיי למרות הצד האפל שמשתלט לו אט-אט על מחשבותיי, אך אין בי עוד את העוז לקום כל בוקר מחדש עם ניצוץ של תקווה וציפייה שיום זה יביא את השינוי המיוחל.
זוהי לא התחמקות. זאת דרכי שלי להכין את עצמי לעתיד שונה ממה שציפיתי. המסלול שחיי ייקחו לא יהיה זה ששרטטתי לי במוחי בשנים שקדמו. יהיה זה מסלול אחר, שטוח יותר, רדוד הרבה יותר ממה שייחלתי לעצמי, ובתוך תוכי אני לומדת כיצד להשלים עם זאת.
אותה האש שבערה בי מקודם, דועכת לאט ובזהירות. היא עודנה שם, עמומה ומוסתרת, אך אבודה ומתפרקת. ייתכן כי אם לא הייתי שוקעת כל כך בחושך שאפף אותי, הייתי מצליחה להחיות אותה. אלא שכבר מאוחר מדיי. כל מה שנותר לעשות עכשיו הוא לאסוף את השאריות, את האפר שמצטבר בתוכי, ולנסות להגיע לפינה החמה והמוגנת ששמרתי לעצמי לרגעים דומים של עילפון חושים, של אובדן סופי של מי שאני ומה שאני אהיה.
אולי כעת, כאשר אני מאירה את עצמי באור שונה, אוכל להתנתק מכבלי הדמיון שהובילו אותי בשנים האחרונות, שציוו עליי ודחפו אותי לפינות אפלות ללא שמץ של חמלה. אך לא.
בלבי אני יודעת שיותר קל להתמסר להם. יותר פשוט להמשיך לחיות בצל הסיפור הדמיוני ההוא שכובש אותי, שנותן לי את התקווה שהולכת ונעלמת מעולמי האמיתי.
בעבר חשבתי שיבוא היום וסיפור זה ייגמר. לא היה לי ספק שהדמויות ששיחקתי בהן, ייעלמו להן בהדרגתיות בעודי מתפתחת ומגלה את עצמי. כעת, אני תוהה אם דמויות אלה אי פעם יתאדו אל תוך הלילה. אני מתמלאת פחד מהמחשבה שהמסכות שדמויות אלה עוטות, מסתירות את האש ההרסנית שמכלה אותי והורגת אותי ברכות בלתי נסבלת, בעדינות שמסווה את השטניות שיצרתי בתוכי.
אני כיום מבינה כי דמויות אלה משתלטות עליי. אני, הדמות המרכזית, הולכת ונשחקת בצל הדמיון המתפרע בתוכי. נדמה כי ברגע של אובדן שליטה, כל רגש שאי פעם היה לי, כל מחשבה עצמאית, הלכו ופרחו להם ללא מבט לאחור.
אך למרות הכול, אני עוד כאן. עדיין מביטה מסביב בעצמאות חלקית, ומנסה להגיע לרגע חופשי, אמיתי. עוד ישנו קושי בהתמסרות המחולטת שנכפתה עליי. אין אני מסוגלת להודות שאני משלימה עם מצב זה לחלוטין. אך שוב, אין בי את היכולת לעמוד באומץ מול תעתועי הדמיון שלי, לנסות פעם נוספת לדרוש שימסו בתוך עצמם, שיחדלו במשחקם האינסופי הנמשך עד אין קץ.
בפעם האחרונה, אני דואגת לשמור לי את פיסת ההיגיון שנותרה בי. אני נלחמת מלחמה מיותרת על החלקים הטובים שבי, אלה שעוד לא הספיקו להיסחף אל תוך התהום שבראתי.
חלשה ובודדה, הנה אני כאן, עומדת אל מול ההשתקפות ההיא שפעם הייתי ברורה ואיתנה, וכעת זקנה ומותשת. בשניות ספורות אני מבינה כי עוד לא מצאתי את דרכי החוצה. אולי גם לא אמצא את עצמי במבוך האינסופי שבלע אותי ללא רחמים. אולי לא אראה את האור המדובר, את אותו הסימן שאמור להראות לי את הנתיב השקט יותר, את הדרך החלקלקה, נטולת העיקולים. הנה אני כאן, בפעם האחרונה, ניצבת מול עצמי, בבושה ואשמה רצחנית, עם לב קרוע ומחשבות פרועות, נחושה מתמיד, להמשיך בדרך אחרת.
אין בי עוד מקום לכאב ולייסורים. אין בי את הרצון להמשיך להיות הקורבן של ההרס העצמי שלי. אינני יכולה להוסיף ולאמין כי יש לי דרך מפלט, כי בסופו של יום, אני אחזור לדמיון ההוא, להזיות הפראיות המשתוללות במוחי.
לאדם כמוני, אין זכות להזיל דמעה, אף לא אחת. לנפש כמו שלי, אין נפש תאומה, ולא תהיה. על כן, אני חייבת להמשיך הלאה, לעולם אחר, יחד עם עצמי ועם אלה הגדלים במעמקיי, לעד- בדד.
