קריעה

קריעה

בכוח לקח מידה את ילקוט העור החום שלה.

זה הילקוט עם הרצועות הנוקשות שתמיד הסתבכו באבזמים.

לא כמו היום שלילדים יש ילקוטים יפים, צבעוניים וקלים.

אז ,לכולם היו אותם ילקוטים, אפילו שהם היו ילדים שונים.

הוציא את הפתק.

הפתק שהיא כתבה עליו מילים ומשפטים נוראים.

אני חושבת שכך היא כתבה, בכתב ידה  :

"למרים היתה כובסת

כל היום היתה כובסת

וסת

היא נסעה לאריזונה

היא נסעה לאריזונה

זונה

חבלים היתה מותחת כל היום היתה מותחת

תחת"

ועוד כתבה "שעשועי גימטריה"

זונה= 53

ו-תחת=808

קרא להם.

ירדו ופניהם קודרות,רציניות ונוזפות.

"ילדה רעה", ואבא שלה היה איש מפלגה.

"ילדה מאד מאד רעה".

אני חושבת שחוץ מאשר"תחת" היא לא ידעה את פירוש המילים.

אבל היא ידעה שהן מילים אסורות ושאסור להגיד אותן ובוודאי שלא לכותבן.

בחופשים, היתה מחפשת יחד עם קרובתה ברמת-גן מילים "גסות" בתנ"ך ובשירי ביאליק.

אחיה של קרובתה עודד אותן לעשות זאת ואחר- כך בדק אם באמת המילים והפסוקים שמצאו ענו להגדרה של מילה "גסה".

אינני בטוחה שהן עברו את המבחן.

"ילדה רעה" .

היא ידעה שאת יוסף אכלה חיה רעה, או כך לפחות טענו האחים.

ואם לא חיה, אזי בבור היה.

היא לא ידעה מה יעשו לה.

היא היתה רק ילדה.

אבל רעה.

אני לא יודעת אם היא בכתה, או אמרה .

אני מניחה שכמו תמיד הצטדקה.

אני חושבת שהיא היתה ילדה כל כך טובה.

היא לא ידעה שמילים  הן דבר כל כך נורא.

אבל"ילדה רעה" איזה עונש מגיע לה?"

אמא שלה היתה מורה.

 "שלי זה יקרה"!זה נורא.. !!!"

וזה באמת באמת העציב אותה.

"נבטל את חגיגת בת המצוה".

אני לא יודעת מה היא חשבה. אבל אני יודעת שהיא היתה בטוחה שהם באמת באמת יבטלו אותה.

לא יודעת כמה זמן עבר עד שאמרו לה שתהייה מסיבה:

יתפרו לה שמלה ויזמינו בנות כיתתה ,וילכו לסרט בקולנוע מוריה ואחר-כך לבית קפה או למסעדה.

נרעדה. מסעדה! קולנוע! כמו עשירה. תהייה חגיגה!

תפרו לה שמלה. לבנה. חלקה תחרה. בד מחו"ל, עד היום היא זוכרת אותה.

צווארון מעוגל וסרט במותן, שמלת פעמון .כשמסתובבים רואים המון.

הלכו לקולנוע מוריה, הוא כבר לא קיים אולי שלושים שנה.

היא היתה אחרונה, כי היתה הצעירה בכיתה.

כשקמו ללכת, אולי זה כבר היה בהפסקה, בכיסא נתפסה שמלתה.

קריעה.

אמה בבוז הסתכלה.

היתה כל כך נבוכה. מגושמה. תמיד משהו לה קרה.

הרבה פעמים היא נפלה. ואמא שלה לה לעגה ואמרה: "נ-פ-ל- ת-י", כשהיא  מחקה אותה ומטעימה כל תנועה וכל הברה.

היא כל כך פחדה שאמא שלה תאמר משהו לפני הבנות בכיתה.

אבל הן הלכו לבית הקפה או למסעדה בכרמל ואכלו גלידה, "ספישל" אני מניחה.

אחר-כך נתנו השמלה לתיקון אומנותי, והקריעה התערבבה בתחרה וכמעט לא ראו מה שקרה.

שנה אחר כך אבא שלה ז"לה.

מישהו קרע לה, אני חושבת את החולצה.

אבל זה לא היה כל כך נורא, היא כבר היתה מנוסה