כשירדה לרחוב העיפה מבט בשעונה. 8.15 "יש לי עוד מספיק זמן", חלפה המחשבה במוחה. מרוצה מעצמה, "סוף סוף אני עושה למען עצמי, מתמידה, לא רק מדברת". כשכבר החליטה היה מסלול הליכתה קבוע. רחובות ראשיים, הקפה וחזרה ברחובות מקבילים. חמישים דקות, הרפיה, מקלחת ולעבודה. החליטה שהפעם תשנה את המסלול, כבר עשתה זאת בעבר. מול הבית: "הגבעה", פארק שכונתי ירוק, בקצוותיו שלושה מגדלי מגורים. בהקפה אחת של הפארק תגמע שבע מאות מטר. כבר בדקה עם המכונית. שבע הקפות יתנו כמעט חמישה קילומטר. "אולי באמת עדיף ללכת כאן, בשכונה. פחות ערפיח לריאות, כמו שהוא תמיד אומר".
ביציאה מהבנין התכופפה, בדקה את חוזק שרוכי נעלי הספורט והתחילה פוסעת דרומה. אחרי שבועיים של שמיים אביכים, אפורים-צהובים, נדחסים, מעננים את הנשמה, שוב היו השמיים תכולים ומאירים.
הרגליים פוסעות, הגב ישר, הבטן מוכנסת, הכתפיים לאחור, צריך לתרגל ולהתרגל. המחשבות רצות. היא מתבוננת בכל מה שחולף על פניה. צאלון רחב-זרועות שהשיר פריחתו הסגלגלה למרבד על המדרכות, חצרות מטופחות זרועות בפרחי העונה, שלל גוונים זוהרים. נשמה לתוכה את המראות.
"כבר שבועיים שאני עומדת בקצב. כל יום הולכת, מתבלת בסוף תרגילי התעמלות. אמנם עוד מחכים לי הרבה חודשי מאמץ, אך הדרך מצליחה. נכון שהמשקל בקושי זז. בטח הכל יירד בבת-אחת". היא מורידה את עיניה לכרסה, כל כך בולטת, מכוערת. מאד התביישה שהגיעה לכך. כבר קמו לה באוטובוס לא פעם אחת, וההערות של כל האנשים.
כבכל בוקר עומד קשיש ממושקף על יד הסופר השכונתי, נשען על ערימת ארגזים ריקים, מאזין לטרנזיסטור קולני. בכניסה ארגזי ירקות ופירות מפוזרים. משאית חלב נעצרת. אנשים נכנסים, אנשים יוצאים נושאים שקיות, מכוניות חולפות בכביש. תכונה בשכונה. צעדיה גוברים, חשה את השרירים ברגליה מתארכים. היא הולכת בקצב, הזרועות כמשוטים. השמש לוהטת, צילה המעוגל מתארך על המדרכה. "הו, הנה קטע מוצל". הרוח מלטפת קלות את פניה, מייבשת זיעתה.
"סיבוב אחד הושלם. הנה הזקן והסופר כסימן". מגבירה פסיעותיה, מתנשפת, "יש עוד המון קילוגרמים להוריד, אני אצליח, הפעם אצליח! אין מצב שלא. לו יכולתי הייתי הולכת ימים עד שהייתי משירה את כל הקילוגרמים בבת-אחת. מעניין אם מישהו ניסה. כמה חבל שאי-אפשר, שיטת זבנג וגמרנו".
מכונית יוצאת מחניית בנין, היא עוקפת אותה במהירות וממשיכה.
"סיבוב שני!"
רעש מחריש אוזניים חותך את החלל, קוטע את המחשבות "אוי, שונאת ת'מפוח, מטאטא לעצלנים, איזה רעש מזוויע".
"סיבוב שלישי, זה הולך די קל". שיפוע וירידה, שמש וצל, לחות ורוח. פוסעת, פוסעת.
הרגליים ארוכות, המרווחים מתקצרים. נראה לה שצילה הצטמק והתארך מעט, חשה קורת-רוח. המחשבות ממשיכות לצוף בראשה. חושבת על הדכאון בו שרתה תקופה ארוכה מדי. כל הבעיות התכופות, אחת מסתיימת ושתיים אחרות צצות. חשבה עליו, איך התבדתה, כיצד גילתה שסיפרה לעצמה צ'יזבטים, מבלי דעת. חשה מרומה, כפליים.
המחשבות מציקות לה. מנסה להעלות תמונות מרגיעות, להשקטה. ים תכול, סירה מתנדנדת, בצעי גלים, עולים לשניות ונעלמים.
"סיבוב שישי!", מדלגת מעל ערימת צואה.
המחשבות שבות, מתקיפות במלוא עוצמתן, מתרוצצות, שולטות, מתערבלות, מערפלות. נזכרת בסצינות, צעקות, כעס, הרבה כעס. רגשות דחוסים, דחוקים, תחושות איומות. ימים שלמים שבהם היתה כמו זומבי. לא יכלה להרשות לעצמה להשאר בבית, נאלצה למרוח חיוכים מעושים על פניה, לעולם שבחוץ. מבולבלת, מלאת חרטות, לא יודעת מה לעשות.
"לנשום מהאף, לנשוף מהפה, להחזיק מעט את האויר בריאות. לא לחשוב, רק ללכת, מהר, כמה שיותר, כמה שאפשר", מדברת אל עצמה ללא קול.
זמזום קל באוזניים. שרירי צווארה מתוחים, עיניה על המרצפות. אפור, אפור, המדרכה מתקרבת, מתרחקת. אפור, אפור, קולות שאון הרחוב עולים, צפים באויר מעל ראשה, נמוגים. הזמזום הולך ומתגבר, הופך לצליל פלורסנטי דק, חד, מתפשט לפדחת, למעמקי מוחה. האוזניים נאטמות. שקט. דממה.
"סיבוב שישי???"
"הצל! מצטמק והולך, מתארך. הנה אני מצליחה. עוד, עוד, ללכת, ללכת, חזק יותר, מהר יותר".
הולכת, הולכת, הכל נמוג מסביבה. אינה שומעת, אינה רואה. נדמה שיכולה לעשות כל סיבוב בקלות בעיניים עצומות. רגליים, מדרכה אפורה, צל. רגליים, צל. רגליים, צל.
ברחוב מתחילים להתאסף אנשים. חלקם עומדים ממתינים, מתבוננים. אחדים מתקרבים בסקרנות לעומדים "מה קרה פה?"
אישה בגיל העמידה מסבירה, מגלגלת את עיניה: "אישה אחת, נראה לי שהיא השתגעה"
"למה את חושבת כך?"
"ישבתי על המרפסת, היא יצאה מהבית בשמונה בבוקר בערך, התחילה ללכת, אתה יודע, לעשות ספורט"
"נו, אז מה""
"מה נו? מה אז מה? עכשיו כבר חמש אחר-הצהריים!!! תשע שעות היא הולכת רצוף, תיכף תראה איך היא נראית!"
"תסתכל עליה, בבוקר היו הבגדים צמודים לגופה, עכשיו הם נראים כתלויים על דחליל"
האישה מגיחה מעבר לפינה. פניה אדומות-סגולות, אגלי זיעה נוטפים ממצחה, עיניה נטועות מטה, על המדרכה, רגליה נשרכות, ידיה מטלטלות ברפיון לצידי גופה, ממשיכה ללכת. שפתיה נעות, ממלמלות" "ללכת, ללכת, אסור להפסיק, מוכרחה ללכת!"
האיש הולך אחריה, אוחז בזרועה, קורא: "גברת, גברת, תעצרי רגע!"
היא מנערת את זרועו כזבוב טורדני, ממשיכה, אינה שומעת, אינה רואה, אטומה.
"אתה רואה, אמרתי לך שהיא השתגעה, חייבים לעצור אותה, משהו קרה לה"
"אולי נזמין משטרה? אמבולנס?. אם היא הולכת כל-כך הרבה שעות היא בטח מתייבשת"
"איפה המשפחה שלה? מה זה? אף אחד לא דואג לה, לא מחפש אותה?"
אישה צעירה פונה למבוגרת "את מכירה אותה? איפה היא גרה"
המבוגרת מצביעה בידה על הבית הפינתי "שמה. אני רואה אותה מדי פעם ברחוב, בסופר. לא יודעת איך קוראים לה"
מתוך חניון הבית הפינתי מגיחה מכונית. האישה הצעירה ניגשת "סליחה, אתה גר כאן?"
"כן. למה?"
"תראה, יש כאן אישה, אמרו שהיא גרה בבנין. תמתין דקה היא כבר תופיע. עניין של חיים ומוות" החלה מסבירה.
האישה שוב מגיחה מעבר לעיקול. עיניה על הקרקע, שיערה לח, מבריק מזיעה. קרני השמש האחרונות מאירות את פניה. עיניה כמעט עצומות, שפתיה נעות קלות. כתמי זיעה אליפסים על חולצתה. על מכנסיה מתפשט והולך כתם רטוב עגלגל. הרוח מביאה ריח חריף מעורב בריח זיעה. היא ממשיכה והולכת כאינה חשה בדבר, תנועותיה לאות, מתאמצות, כבסרט, סצינת הילוך איטי.
"נו, אתה מכיר אותה?"
"כן, בטח. זו דינה. היא גרה בקומה הראשונה עם המשפחה שלה"
היא בסדר?, אתה יודע, בראש?"
"בוודאי. אני מכיר אותה הרבה שנים. אישה מקסימה ונורמלית לחלוטין"
"מוזר. מעניין מה קרה לה"
יבבות עזות עולות מרחוק, סירנה צורחת. הקולות מתקרבים, היבבות העזות מתחזקות, מבהילות. אמבולנס נעצר בחריקה סמוך לאישה. היא נעצרת בבהלה, מרימה את ראשה, פוערת את פיה, מנסה לנשום, קול צווחני נשאב לגרונה, גופה המצומק והלח מאבד אחיזתו החלושה. גופה מתמוטט, היא נופלת על המדרכה.
