ראיון
ניכנס לראיון. איש קטן יושב על כיסא מוגבה מאחורי שולחן עץ מהגוני כהה ומסיבי. החדר ערום וטחוב. השולחן נראה לא שייך, כאילו נחת מאיזה מאה אחרת. אור דלוח בוקע ממנורה מאובקת ואובד באויר, בטרם מצליח להאחז בדבר.
"שלום שמי ראובן קטינה", הציג את עצמו ולחץ את ידי בכוח, מעט מופרז.
נזהרתי לא להעיר משהו ציני וכבשתי את צחוקי לתוך עיטוש מתנצל.
הוא הזמין אותי לשבת על הכסא הנמוך שמצדו השני של השולחן. גם כאשר ישבתי על כיסא זה, שהיה נמוך בכשלושים סנטימטרים, עדיין נשאתי כראש מעליו. הבטתי לתוך עיניו וכל רצוני לגחך חלף כלא היה. קרחון פלדה בלתי מתפשר, הקפיא את דמי.
"מים-קפה", אמר בקול חסר גוון.
"לא תודה, אני בסדר", עניתי משתדל להשמע בטוח בעצמי.
ציפיתי שישאל לקורות חיי. אולי אפילו יבחן אותי. אולם הוא ללא כל הקדמות, כאילו כבר התקבלתי, ניגש ישר לעיניין:
"אנחנו מגבשים צוות למבצא סודי בעל רגישות בטחונית ומדינית. אנחנו מאתרים פרופיל מסויים, לא מכוחות הבטחון. אתה עונה לפרופיל שלנו בתשעים ושבעה אחוזים". התאפקתי לא לשאול לגבי השלושה הנותרים ובמקום זה שאלתי מה הפרופיל.
"בן עשרים וחמש עד שלושים, רווק, לא מעשן, לא שותה, לא משתמש בסמים, דובר שפות מסוימות, ללא סווג בטחוני גבוה , מכונאי רכב, אופנוען מנוסה ברכיבת שטח, מובטל..."
הוא המשיך והמשיך לתאר לי את הפרופיל שנשמע לקוח מקורות חיי, רק חסר היה שיציין את שמי כחלק מהפרופיל.
"רגע, אמרת רווק?", התעשתתי, "אני מתחתן בקיץ", אמרתי בזהירות. ראובן הרים את מבטו הקר לעברי וסינן בחיוך מקפיא, "כבר שכחת את הקוד?"
כמובן הקוד, אמינות מעל לכל!!! לעולם אסור לשקר!!! אם אין ברירה אפשר לגנוב, לפרוץ, לשדוד, להרוס,להשמיד, להרעיל, לשרוף, לחסל, להרוג, לרצוח אבל בשום פנים ואופן לא לשקר!!! אפילו לא לאויב! השקר הוא בשביל פחדנים, חלאות, רכיכות ומחוסרי כבוד.
התחליף המכובד לשקר הוא, מה שנקרא, זכות השתיקה או חצאי אמת וסיפורי כסוי. כלומר, אם הוא אמר, ואני לא מכחיש, לא שיקרתי. אם קלינטון אמר "לא קימנו יחסי מין!" במקום "לא בצעה בי מין אוראלי." הרי שלפי הקוד הוא לא שיקר. אם אני רווק נכון להיום, אין סיבה שאדווח על נישואי המתוכננים, אם זה נוגד את האינטרס שלי, להיות מועסק. אולי זה שלושת האחוזים הנותרים.
השתתקתי, נכלם, מרגיש כאילו חזרתי שש שנים במנהרת הזמן לתקופת שירותי הצבאי. עם כל הקודים והאידאלים הנבובים, ששטפו לנו בהם את המוח. נשבעתי שלעולם לא אחזור למסגרת הכפיתית הזו והנה קצת קשה באזרחות ואני זוחל חזרה על גחוני. אי-אפשר להשתחרר לעולם. מעבדות לעבדות.
"אתה לא חוזר למסגרת צבאית", ראובן כמו ענה על מחשבותיי. "יותר מכך, אתה אפילו מוותר על אזרחותך הישראלית, באופן זמני, ועובר לגור בארץ זרה. שם כבר יצרו אתך קשר בבוא העת. בכל מקרה זה לא יקח יותר מחצי שנה מקסימום שנה, והמשכורת תספיק לך לעוד עשר-עשרים שנים של אבטלה...".
מאיפה יש להם כאלה תקציבים? ומה אם לא אחזור? הרהרתי לעצמי.
"חצי אתה מקבל מראש, החצי השני בקרן נאמנות על שמך ישוחרר לאחר הסיום המוצלח ופוליסת חיים בסך פי עשר מהסכום תנתן למוטב לפי בחירתך. ואל תדאג, עומד מאחורינו גוף ממסדי חזק ביותר", כאילו שוב קרא את מחשבותי השקופות. "אני צריך תשובה עכשיו!", הוסיף.
"אני צריך זמן לחשוב, אני לא יכול להחליט לבד...", ניסיתי לומר אבל מבטו עצר בעדי וכמו כפה את רצונו עלי. " בסדר אני מעוניין!", שמעתי את עצמי אומר.
"מצויין! יצרו אתך קשר. כמובן אף מילה! אם שואלים, אתה בנסיעת עסקים לסטרטאפּ מבטיח בשם רמוטקונטרול (שלט-רחוק)"
ראובן קם, לחץ את ידי וליווה אותי אל הדלת העירומה.
יצאתי החוצה חזרה אל לחות בית השחי של העולם. המום, מנסה לעכל מה קרה שם.
אני לא יודע מה בדיוק זה היה... דבר אחד בטוח - זה לא היה ראיון!
החום קורן בגלים מן האספלט. אשליה של נוזלים משתקפת כשָׁמַיִם. רואה אישה זקנה עוברת מולי, תלתלי שיבה כסופים נוצצים. חיוך נסוך על פניה, ספק עבורי, ספק עבורה. בידה אוחזת שלט-רחוק, חולפת על פני בהליכה זהירה. לרגע אני ניזכר בסבתי ז"ל. הגעגוע שוטף אותי בלי אזהרה ודמעות מציפות את עיני. אני מסתובב ומשפשף את עיני, אבל היא כבר נעלמה.
...[עקבות הצנזורה הראשית :-)]
© כל הזכויות שמורות
