פוסטים
לי לא ישרקו
לי אף אחד לא ישרוק ברחוב. ובבית קפה או מועדון אני לא מצפה שיתחילו איתי. הסיבה היא העקמת, שהיא הבעיה העיקרית בלהיות נכה מלידה. היא משפיעה לא רק על הנוחות, אלא גם על הביטחון העצמי. ובישראל של שנת 2003, המדינה והסביבה לא תמיד עוזרות. אחרי הכל, בכל הנוגע לנכים המדינה שלנו מפגרת בכמה דורות אחרי רוב מדינות המערב.
למשל, במציאת עבודה. בנוסף להתמודדות עם מצב הירוד בארץ, הנכים נאלצים להתמודד עם דעות קדומות, בעיות נגישות וביטוח לאומי. לאף אחד לא קל היום למצוא עבודה, אבל יש בעיות שרק אנשים עם מוגבלויות נתקלים בהן. למשל, נכה המגיע לראיון עבודה ורואה שעליו לעבור 10 מדרגות, או שהחניה שמצא רחוקה מאוד, ועליו ללכת מרחק גדול. או נכה שמצא מקום עבודה אבל צריך להגיע אליו במוניות, שעלותן עולה על גובה המשכורת.
בעיה נוספת אצלי ואצל נכים רבים נוספים היא תחבורה. התחבורה הציבורית בארץ היא פשוט זוועה. לי, למשל, אין רישיון נהיגה, ואני גרה רחוק מהאוטובוסים שגם ככה משפיעים עלי רע, ורכבת אין. רכבת יכולה להציל אותי, אך מבחינת תחבורה נראה שישראל מתקדמת במהירות של צב. לנכים כמוני זה עולה בהוצאת רוב הקיצבה על מוניות.
מספיק להתבכיין. האמת היא שלא הכל רע. דווקא בשלב זה של חיי טוב לי. נכון שאין לי חבר, אך סיימתי תואר שני במידענות ויש לי עבודה מאוד מספקת. והכי חשוב, יש לי משפחה תומכת, כלבה מדהימה וחברות הכי נפלאות שאפשר לבקש.
היום, ביום הנכה הבינלאומי, אני שואלת מה השתפר ביחס לנכים, ומה עוד צריך להשתפר. מובן שמהר אני רואה שצריך שיפורים, והרבה. זה מתחיל בנגישות למקומות ציבוריים – מבנים רבים כל כך אינם נגישים, שזה פשוט מפליא אותי כל פעם מחדש. נגישות לנכים היא לא פרויקט מסובך כל כך, וקיים חוק בנושא, אז איך זה שכל כך הרבה מקומות, בעיקר מקומות בילוי, עדיין אינם נגישים? אני אמנם יכולה ללכת, ועדיין, יכלו להקל עלי ובהרבה. מה הבעיה, למשל, לשים מעקה כאשר יש מדרגות, ועוד מעלית במקרה הצורך. זה כל כך מסובך?
וזה נגמר בחינוך. לא מזמן התחיל איתי נער בן 14. זה היה משעשע, אך כשהבין שאני נכה סיים את השיחה ב"אני לא אוהב נכים". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
לענייני הקצבאות אפילו לא אכנס רק אומר במשפט אחד – נראה כי המדינה אינה רוצה שנכים יעבדו.
אך האמת שאני כן רואה שיפור ברב התחומים, אמנם רחוק עוד מהחזון המיוחל, אך ישראל מפגרת טיפה פחות.
אך הבעיה הרומנטית, לדעתי, היא המטרידה ביותר. פעמים רבות, כשבהיכרויות דרך האינטרנט ציינתי את העקמת ענו "זה לא בשבילי", או מצאו תרוץ. כל פעם שאדם "בריא" פונה אלי באינטרנט אני משקשקת, ולא בטוחה אם המאמץ בכלל שווה. נראה לי שרוב ה"נכים" כבר מחפשים להכיר בני זוג עם מגבלות, פשוט כדי לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.
גם היכרויות בין נכים לנכים הן דבר בעייתי. אני לא מדברת על הקושי שבלהיות בקשר עם נכה קשה, שזה כבר סיפור בפני עצמו, אלא מקומות ההיכרויות הדלים לנכים. פריצת הדרך היתה מסיבת ההיכרויות לנכים, ואני ממש מצפה לעוד מסיבות כאלו. וישנם גם החששות מבניית קשר רציני, כשלא ברור איך נסתדר עם המגבלות ומה יהיה מבחינה כלכלית. אני עדיין מתפללת, חזק חזק, שגם אני אכיר מישהו.
