הַגְנֵבָה מִתַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת.
ברגע שראיתי אותה נדלקתי עליה. חשקתי בה. נשבעתי שאשיג אותה ולא חשוב המחיר שיהיה עלי לשלם. אחרי תמרונים רבים ומאבק עיקש רכשתי אותה. מאז היא שלי. קראתי אותה – "יקירתי".
עברו שנתיים מאז, ועד השבוע שעבר היינו יחד. לקחתי אותה אתי בכל מסעותיי. וכשהיא תלויה על זרועי הייתי מתפאר בה מול ידידיי.
השבוע אני כואב את חסרונה. כשארזתי הבקר את בגדיי, קשה היה לי להסתדר בלעדיה. מודה אני כי לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. כן, אני הגבר אכן דמעתי. עם זאת עֲדַיִן לֹא אפסה תקוותי להשיבה אלי.
אתם שואלים מדוע ולאן היא נעלמה. שמעו ואספר לכם.
בשבוע שעבר תכננתי לנפוש בנהרייה. ביום חמישי השכמתי קום, ארזתי את חפציי האישיים והזמנתי מונית. נסעתי לתחנת הרכבת בארלוזורוב ושם המתנתי. כעבור רגעים אחדים שמעתי את שריקת הצופר והרכבת נכנסה לתחנה.
ממרחק של כחמשים מטרים הבחנתי בילד קטן שהוציא את פלג גופו העליון אל מחוץ לחלון הקרון. ולכשהאטה הרכבת את מהירות נסיעתה איבד הילד את שיווי משקלו ונשאר תלוי כשיד אחת בלבד אוחזת באדן החלון. נראה בעליל שבעוד רגע הוא יישמט אל מתחת לגלגלים. היה עלי להחליט בהרף עין אם להישאר ולשמור על "יקירתי" או לנסות להציל את הילד.
בכוחות ובזריזות שלא ידעתי שהם מצויים בי קפצתי לקראת הרכבת , שבאותו רגע השלימה את עצירתה הסופית. מכוח ההתמדה עף הילד קדימה. צעקתו נבלעת בתוך בליל צעקות החרדה של האנשים שהיו על הרציף. למזלו הוא נפל ישר אל בין זרועותיי הנכונות לקלוט אותו. זעקות החרדה של הקהל התחלפו עתה בתרועות שמחה ודברי הלל. מכל צד הקיפו אותי אנשים , חיבקו, שיבחו והרימו אותי על הכתפיים.
עבר זמן יקר עד שהשתחררתי מקהל המעריצים. מיהרתי למקום שבו השארתי את "יקירתי". היא כבר לא הייתה שם. מישהו ניצל את היותה לבדה, בלי השגחה, וגנב אותה.
כך נעלמה המזוודה שלי.
שובה של "יקירתי".
עברו ששה חודשים מאז נגנבה "יקירתי" מתחנת הרכבת, ועדיין לא שככו געגועיי אליה. באחד הבקרים קיבלתי הודעה ממשטרת מחוז יפו ובה אני מתבקש להתייצב בתחנה כדי לזהות את המזוודה שנגנבה ממני .
בתחילה לא היה גבול לשמחתי. בקול הטנור שלי פצחתי בשירה , כשאני מתעלם מהזיופים שבביצועיי. בדרך לתחנת המשטרה התחילו החששות לכרסם בבני מעיי. האם תהיה זאת באמת "יקירתי"? ואיך היא תיראה עכשיו לאחר שהותה בידי זרים?
בתחנה, אחרי המתנה מורטת עצבים, הכניס אותי אחד השוטרים למחסן עמוס חפצים וביניהם גם מזוודות בצבעים ובגדלים שונים ומשונים. כשזיהיתי את המזוודה שלי בין המזוודות, חשכו עיני. לנגדי התממש הגרוע בסיוטַי. מיהרתי לחתום על הטפסים שהוגשו לי, אחזתי בידית המזוודה ויצאתי משם במבט מושפל.
בבית שמטתי את המזוודה על השטיח קרסתי על הספה, כשהאוויר נפלט מראותיי בשריקה של אין אונים. השענתי את ראשי לאחור ועצמתי את עיני בלאות.
הזדקפתי בתדהמה כששמעתי את קולה המוכר של "יקירתי" –
-אני יודעת מה עובר עליך. אני מרגישה את הריחוק והדחייה שלך ממני, וזה מגביר את סבלי שבעתיים.
הדברים נשמעו בקול נוגה ומיוסר. המשכתי לשתוק כשמבטיי נעוצים בה.
- לוּ רק הואלתָ לשמוע את הקורות אותי בששת החודשים מאז נגנבתי.
- ספרי אם מתחשק לך – אמרתי מעמיד פני אדיש.
פניתי אל המזוודה שוב, והפעם בקול אוהד יותר. – ספרי לי בבקשה.
- הגנבים היו שניים- פתחה - אחד מהם גרר אותי אל מחוץ לתחנה והשני המתין בתוך מכונית בקרבת מקום. הם זרקו אותי בברוטליות לתוך המכונית שעזבה את המקום בחריקת צמיגים. הגנבים עצרו את המכונית ליד בית ישן שקירותיו מטים ליפול . שם הכניסו אותי לאחת הדירות. בליטה שהייתה במשקוף שרטה את עורי וקרעה חלק ממנו. הם זרקו אותי על הרצפה וניסו לפרוץ לתוכי. השתמשו במברג כדי לשבור את המנעול. הם חיטטו בתוכי וכשלא מצאו דברי ערך, פיזרו את הבגדים, ואחד מהם תקע את המברג בצדי השמאלי. אחר כך הכניסו אותי שוב למכונית והשליכו אותי ממנה תוך כדי נסיעה. אחרי הצוהריים מצאו אותי ילדים ששיחקו שם. כל אחד מהם משך אותי אליו. הידית שלי נתלשה, עורי נשרט, המבנה שלי נמעך ואני איבדתי את צורתי. כשאני שבורה ומעוכה איש מהם כבר לא רצה אותי. נעזבתי בתוך לכלוך וזוהמה עד שהשוטרים מצאו אותי. והנה אני כאן.
הבטתי במזוודה הצולעת על גלגל אחד בלב מלא חמלה. אך אהבתי לא שבה, היא אבדה לעד. לפני כרעה מזוודה , לא עוד "יקירתי".
ללא מלים התכופפתי והרמתי אותה. הנחתי אותה בעדינות בתוך מחסן הגרוטאות. בצאתי מהמחסן ניגבתי את הלחלוחית שעמדה בזויות עיני.
