אלפית מ"ג צריכה להספיק, חשב ד"ר בן-ציון בעודו מערבב מספר כפיות מהאבקה הלבנה. הוא הניח את כלי הסוכר על מגש העץ המעוטר, שקיבלו לחתונה והרהר באישתו המנוחה. תלתליה הגולשים ועייניה החתוליות. כמה אהבה וכמה אושר היו בשנותיהם הקצרות יחד. כלומר בשנים שלפני פרוץ המחלה. הוא שהיה מומחה מספר אחת לטיפול במחלה, עמד חסר אונים מול אהובתו הגוועת. היא זו שדחפה אותו, ותמכה בו כל אותן שנים, בהן למד והתמחה, והוא מצידו לא יכול היה להושיע, אפילו במעט. דמעות החלו חונקות את גרונו.
זה לא הזמן להרהר במה שלא ניתן לתיקון, גער בעצמו ושטף את פניו.
הוא סידר שוב את כוסות הקפה והסוכר על המגש, מעניין אם גידעון עדיין שותה עם שתיים סוכר? אפילו חצי כפית תוביל לדרך שאין ממנה חזרה.
גדעון היה החבר הטוב ביותר שלו, כמו אחים היו. הוא ניזכר, כיצד ניפגשו לראשונה בטירונות. הוא התקשה בסידור החגור, וגידעון מיד נחלץ לעזרתו, ושיפצר לו חגור מדוגם להפליא. גידעון היה ה"אשכנזי" הראשון שהכיר וחיבב. הוא היה אהוב ומוערך על-ידי כולם. תלתלים קפיציים וחיוך שכבש את כל רואיהו. מאז הטירונות, דרך המסלול המפרך, ואחר-כך קורס מכים, הם עברו את שלוש השנים המפרכות ביותר בחייהם יחדיו, תוך תמיכה הדדית פיזית ונפשית.
הוא ניזכר כיצד הידריכו יחד טירונים. איך הוא ריחם על הטירונים, ולא הצליח להבין, כיצד יכול גידעון, להתאכזר אליהם, ואפילו להתעלל ממש. לבסוף כאשר הם יצאו החיילים המעולים ביותר בגדוד, למד להוכיר את יעילות שיטותיו האכזריות של גידעון, אך מעולם לא היה מסוגל, לבוז לטירון, שמעד, או החליק פינות. עבורו הם היו כמו ילדים רכים שיש לטפח ולאהוב. לילד שטועה, בתמימות או במשובה, הוא תמיד יסלח, אבל לא לבוגד בכוונה תחילה.
הוא ניזכר בלבנון, כיצד גידעון הסתער, וחיסל את המחבל ,שעמד להרוג אותו, ובכך הציל את חייו. נזכר כיצד הוא מצידו, טיפל בגידעון הפצוע, בחוסם עורקים, והציל בכך את חייו בחזרה. הם היו אחים בדם ובנשמה. הרבה יותר קרובים מאחים ביולוגיים. הרגע בו הציל את גידעון, היה הרגע בו החליט להיות רופא. הרגשת הכוח, של הניצחון על המוות, היתה משכרת בעוצמתה.
פעמון הדלת נשמע, והחריד אותו מהרהוריו.
"בנצי?"
"גידון?"
מנסים לעכל את השינויים הניכרים בשניהם. בנצי אמנם שיערו הלבין, אולם עדיין במלוא אונו, חסון ובנוי לתלפיות. שיערו הלבן משווה לפניו הכהים מראה אקזוטי שרמנטי. גידון לעומתו נראה כמו עלה נידף, כמו שלד מהלך. עיניו הכחולות כמו בולטות מפניו הכחושים, ולא נותר כל זכר לתלתליו הנהדרים.
רוצים ליפול איש לזרועות רעיהו, אך ניזכרים בתהום הפעורה בינהם, ומתישבים בזהירות משני צידי השולחן.
"תשתה קפה?"
"איך ניחשת?"
"יש דברים שלא משתנים..."
בנצי מביא את המגש עם הקפה ומניחו על השולחן בזהירות.
"למזוג לך?"
"לא, זה בסדר, אני אוהב למזוג לעצמי"
מביט בגידון מוזג לעצמו קפה וממתיק בארבע כפיות סוכר, תחושה מתוקה מרירה מתפשטת בליבו.
"חשבתי שאתה שותה עם שתיים סוכר?"
"אני מנסה להמתיק את המרירות שאני חש בפנים. עם כמה סוכר אתה שותה?"
"לא בשבילי בלי כלום", נחרד קמעה.
"עדיין מר כלענה", אומר בגיחוך.
לוגמים בדממה, המתח נקרם באויר.
"אני חייב לך התנצלות", פותח גידון בזהירות לשחרר את האויר באיטיות מירבית.
"על מה?", עונה בהתממות.
"אני סחבתי את הציוד..."
"אני יודע!"
"מדוע לא דיווחת?", שואל גידון, בלי יכולת להסתיר את תדהמתו.
"אני לא בוגד! בשביל החברים שלי, אני מוכן אפילו להקריב את חיי, ולא רק את חרותי", ואני גם לא גנב פחדן, אולי אני רוצח, אבל לפחות יש לי כבוד עצמי, ואני מעריך חברות ואחים לנשק.
"אתה עדיין רואה בי חבר? למרות הכל?", שואל גידון בחוסר-אמון, ולוגם מהקפה הגורלי.
"חברות זה לא עניין של בחירה. אחים לחיים ולמוות! איך יכולת לתת לי להנמק בכלא בעוד אתה נהנה משללך?"
גידון מוציא מעטפה מכיסו ומעבירה לבנצי. בנצי מחזיק בה וחוכך בדעתו מה לעשות. מעבירה מיד ליד, מנסה לנחש את תוכנה. לבסוף הסקרנות גוברת והוא פותח את המעטפה. בתוכה הוא מגלה לתדהמתו המחאה על סך עשרה מליון שקלים.
"אתה לא תקנה את הסליחה שלי בכסף, מה שעשית הוא בלתי נסלח!", אומר ומשליך את המעטפה לעבר גידון. כמה שהייתי צריך את הכסף הזה. עכשיו, ששולי איננה וכל כספנו אזל על הטיפולים היקרים, איך אוכל גם לטפל בילדים וגם להמשיך לעבוד לפרנסתינו. איך לא חשבתי על ביטוח חיים גם לשולי? היא צדקה, לקחתי אותה כדבר-מובן- מאליו.
"תקשיב לי קודם ואחר-כך תחליט", קטע גידון את מחשבותיו.
"כולי אוזן חוץ מהאף", השיב בסרקסטיות. מן הראוי למלא את בקשתו האחרונה של הנידון למוות.
"בסך הכל ישבת שלושה חודשים במאסר..."
"התחלת רע מאד!", קטע אותו בנצי בגסות, "אין לך מושג איזה סיוט שעברתי, התחת האשכנזי שלך לא היה שורד יום אחד!!!"
"סליחה מממצטער לא התכוונתי... ", החוויר גידון, "בבקשה תן לי לסיים", הוסיף בתחנונים.
"אוקי אבל אל תגזים בבקשה!"
"הייתי זקוק לכסף באופן נואש, לא היה לי לאן לפנות, ואימי, שהייתה האדם האחרון, שנשאר לי עלי אדמות, גססה מהמחלה האיומה הזו. כדי לממן את התרופות הייתי חייב ... לא היתה לי ברירה... לא יכולתי לתת לה למות ולעמוד מנגד... שמעתי על שולי, אני חושב שעכשיו תצליח להבין. לא היה לי מושג שהם יאשימו אותך..."
"היה לך ברור שהם יאשימו את המרוקאי – אל תתמם בבקשה, יא מנייק!!"
"טוב, באמת לא חשבתי שהם יכניסו אותך לכלא בלי הוכחות..."
"ואחרי שהם הכניסו לאן נעלמת? ואחר-כך איפה היית כל השנים? ואחרי שאמא שלך נפטרה מה עשית?"
"היא נפטרה די מהר, ונשאר לי די הרבה כסף. לא העזתי להתוודות, לא עלה בדעתי שאתה יודע... את הכסף השקעתי והצלחתי מאד בעסקים. רדפתי אחרי הכסף, תוך נסיון לברוח מעצמי, אולם ללא הועיל. ככל שאספתי יותר ממון, כך הרגשתי יותר ריק בפנים. הינה הקפה הזה אפילו עם ארבע כפיות סוכר עדיין מר כלענה"
"אתה יכול להוסיף סוכר, אם אתה רוצה אחי"
"תודה אחי", גידון הוסיף עוד שתי כפיות לקפה, ובחש באיטיות, מתחבט כיצד להמשיך. כאשר אין מעבר, פשוט תסתער עם הראש בקיר, בסוף הוא ישבר.
"לפני שלושה חודשים התחלתי להרגיש לא טוב. לבסוף איבחנו אצלי גידול סופני..."
"אהה ידעתי שיש לך איזה מניע ניסתר, נשארת מנייק עד הסוף", קטע אותו בנצי.
"זה לא מה שאתה חושב. כמו שאמרתי הגידול סופני. הלכתי לכל הרופאים הכי ידועים בעולם, כסף לא חסר לי, אין שום טיפול, שיכול לעזור לי. זה סופי! לא נישאר לי הרבה זמן, ואם היה לי אומץ, כבר מזמן הייתי תוקע כדור בראש. כמו שאתה יודע, אני פחדן עלוב, שלא ראוי לחבר אמיץ כמוך. אפילו כשהסתערתי על המחבל ההוא, זה היה מטרוף של פחד, ולא מדאגה לחייך..."
"אז מה פתאום הופעת אצלי ככה פתאום, משום מקום, בדיוק עכשיו?"
"אין לי אף אדם בעולם. לא קרוב, לא חבר רק אני לבדי וממוני הרב, שכעת אין לי כל צורך בו. שמעתי על שולי ועליך שנשארת לבד עם הילדים, אני יודע, שאפילו מומחה עם שם עולמי, עשוי להזדקק לקצת עזרה כספית, במצבים כאלה. שמעתי שמכרת את הבית, ועברת לגור בשכירות. חשבתי שאולי אוכל לעזור במשהו. לפני שאני מסתלק סופית, רציתי לתקן משהו, אפילו אם זה רק סמלי וזניח, לעומת כל מה שהרסתי. כאשר אתה מגיע לסוף, הדברים נראים אחרת. לפתע אתה מסוגל להבחין בין עיקר לטפל. אתה היית ונשארת, האור לצילו אני חי. מעולם לא הייתי ראוי לחבר כמוך"
משהו ניסדק בשיריון הזעם של בנצי. לפתע כל החמלה התפרצה מליבו ושטפה את כולו. הוא הביט בידידו הגוסס, והאינסטיקט הכי בסיסי בו לקח פיקוד, הוא חייב להצילו!
"יש לך במקרה את הניירות והצילומים של הבדיקות שלך פה?"
"כן, אבל כמו שאמרתי, זה סופני ואין כל טעם"
"רק מתוך סקרנות אם אפשר"
"אוקי", גידון סיים ללגום את הקפה, הניח את הכוס על המגש המקושט והוציא חבילת ניירות מתיקו, "הנה הכל כאן ובבקשה קח גם את הכסף – באמת שאין לי כל צורך בו. תוכל לעבור על זה, אחרי שאני אלך. אני כבר סיימתי... אני אוהב אותך יותר מהכל, למרות שקשה לך להאמין", אמר גידון וקם לאיטו לעבר הדלת.
"גם אני אוהב אותך, ותודה על הכל", בנצי קם על רגליו, וחבק את חברו הטוב.
"לא, אני זה שצריך להגיד תודה", אמר גידון במבט, שאמר כי הוא יודע על מה הוא מודה.
צמרמורת עברה בכל גופו של בנצי, הוא ליווה את חברו אל הדלת, והם ניפרדו לשלום.
ד"ר בן-ציון הביט בהמחאה, מתקשה להאמין בחסד, שהגורל זימן בדרכו. הניח אותה בזהירות על השולחן. מחר בבוקר ילך להפקידה, ברגע שיפתח הבנק. הוא התישב בכורסה והחל לעיין בחבילת-הניירות.
אכן עשיתי חסד גדול עימו, הלואי והיה עומד לי אומץ-ליבי, לעשות זאת עבור שולי שלי.
© כל הזכויות שמורות
