לך

לך...

מהיום שאני זוכרת את עצמי,  אף פעם לא היה בחור בחיי, לא בתיכון, לא בצבא,

ולא בשנות העשרים המוקדמות. תמיד מצאתי את עצמי מקנאה בבנות מיני אשר

לא חוו ולו יום אחד בחייהן ללא "חבר" ולימים ללא בן זוג ...

חווית הקינאה בימי התיכון התחלפה בחווית  כאב וצער בתקופת הצבא, ולימים פשוט הפכה ל"חור",

 חור  - שהכיל בתוכו בדידות קשה מנשוא, הייתי מוקפת  "בידידים", הייתי האדם המייעץ לכל אחד ואחד

מהם איך לגרום לבחירת ליבו לשים לב אליו, ובסופו של דבר גם להגיע עימו אל מתחת לחופה ולהיקרא "אשתו".

ופתאום, אחרי שאיבדתי כל שביב של תקווה, הופעת בחיי, מצאת חן בעייני מהרגע הראשון שראיתי אותך.  בתחילה לא שמת לב אליי בכלל, דבר שהיה עניין רגיל, אבל בבת אחת, משום מה החלטת

"ללכת על זה" ולתת לי סיכוי... 

חווינו יחד אושר, נתתי לך את כל מה שרק יכולתי לתת, הייתי שם בכל כולי, ובכל מאווי

היית מושא הערצתי, תפילותי  ומישאלותי , והכרתי תודה להוא שם למעלה ששלח אותך אליי...

האמנתי שגם אתה חש כך כלפי, בכל הזדמנות היית בא אליי, גם כאשר אמרתי "היום אני לא יכולה – אני לומדת למיבחן בסטטיסטיקה.."

היית פשוט מופיע על סף דלתי ואומר "אני לא אפריע, תמשיכי בעיסוקייך, רק רוצה להיות ליידך.."

 בכל הזדמנות היית מרעריף עליי נשיקות קטנטנות, במצח, בכתף בלחי... והכל היה מלווה תמיד בחיבוקים ומעיכות שרק חיזקו את תחושתי,  שאתה אוהב אותי...

ככה עברו להם  שנה ושמונה חודשים עד שקיבלת אל ידיך צו מילואים, הקורא לך לשרת את המדינה

אני שכבר הייתי מתורגלת כיאות בנושא, הכנתי לך תיק שהכיל בתוכו את כל אשר תצטרך וגם סתם פינוקים והפתעות שיעשו לך טוב בכל זאת מדובר בחודש ארוך שבו לא אזכה לראות את פניך ואאלץ

לחגוג (שוב כמידי שנה) את יום הולדתי לבד....

חלפו להם השבועות, בכל יום בשעות הערב היית מתקשר אליי מדבר ומספר על התלאות ועל הגעגועים

ואני הייתי נמסה, הופכת לשלולית ממש...

ביום ההולדת שלי בחרת להפתיע, הצלחת להשיג "אפטר" ואפילו הספקת להזמין לנו מקומות למסעדה אהובה, לא חושבת שידעתי בכל ימי חיי אושר גדול מזה,  לא היה לי שמץ של מושג שטרחת רבות כל כך

רק כדי להיפרד ממני.... לא לשווא אמר שלמה המלך כי "האושר הוא רגעים קטנים..."