(חשופית צהובה = חלזון שהקונכיה שלו חבויה וגופו חשוף, בעלת 2 זוגות משושים כחולים וזוג עיניים. דו-מיניתבזמן מפגש אברי-המין שלהם מתפתלים ומתנפחים עד להטלת הביצים. שוכנת במערכות-ביוב, מרתפים, חדרי-אמבטיה, גינות. ניזונה מפטריות, אצות ורקבוביות. נראית בלילות כשהיא נעה באיטיות על הארץ ומשאירה רירית שקופה בעקבותיה.
שבלול = חילזון שגופו עוטה קונכייה ספירלית קשיחה בעל שני זוגות מחושים, פעיל בעיקר בלילה בסביבות לחות. דו-מיני)
חשופית צהובה(3) / *אלה*
הקונכייה שעטפה אותו הייתה שברירית. הוא זחל לאיטו, מנסה לשמור עליה שלא תיסדק. עשרים שנה שנקטעו ברגע הותירו אותו פצוע בתוך שריון מעורער. לבד בעולם יפה ואכזר.
היא באה לקראתו, שבלולית זקופה ומחייכת. מבט עצוב פגש מבט מאיר. היא פתחה לו פתח והוא נענה בשמחה. פרץ עז של התפתלות סחף אותם לשבוע משכר שהוליד חוויה משותפת. היו זוחלים להם יחד, נעים בין פחד לתקווה, מודים על המפגש אך חוששים להיפגע. בלילות, בטיולים האיטיים פולטי-הרירית אהבו להסתכל על הירח. כל לילה והירח שלו. היא ליטפה את השבריריות והוא הראה לה את הסדקים בשריונה.
לאט לאט, בזהירות רבה, החלו להשיל מעליהם את הקונכיות.
עכשיו שניהם חשופיות.
למדו זה את זו, העזו לקרב משושים, לופפים אותם אלו באלו. שיתפו בחוויות ישנות של ביוב עכור, מרתף מעופש, ריקבון שהצטבר. השקיפות הלכה והתבהרה.
וככה חיו שניהם, בוראים להם עולם פרטי, מנותקים מחשופיות אחרות.
הייתה מביאה לו שרידי-פטריות, אצות ירוקות.
"זה יותר מידי בשבילי" הוא אמר
אך היא המשיכה, עוטפת אותו ברירית אהבתה.
הפער הלך וגדל. הוא התחיל להשתבלל, צובע שקיפותו בגוון מעורפל.
לילה אחד פגשה שבלולית. אמיתית, עם ספירליות של עוצמה.
הלילות סערו בקונכייה . היו מתלפפות במחול אינסופי, דביק ולח, עד אובדן חושים.
לילה אחד החליטו לצאת לטיול. פגשו בדרך חשופיות ושבלולים, זחלו במסלולים מוכרים ובנתיבים חדשים, אוספות שאריות-מזונן, ניזונות מרגעי תאוותן.
הוא הביט בהן מרחוק. רצה להתקרב אך חשש. משושיו הכחולים זעקו לו "לך" אך ליבת-שקיפותו הייתה לו כתמרור.
לילה אחד, עבר במקרה על-יד השבלולית. החטיף מבט, היא לא ראתה אותו.
אך הוא ידע.
מידי פעם הייתה החשופית נפגשת איתו, מנסה להחיות את שדעך.
באחד מטיולי הלילה שלהן, הציעה לשבלולית לצרף גם אותו. היא, ששמעה עליו רבות, הסכימה. הוא נענה ברצון.
המסלול היה קסום והאווירה נעימה ומתלהטת. טיפסו על גבעה, ירדו לגיא, חופנים בעיניהם חלקי נוף מתבהר, סופנים בליבותיהם פיסות אושר.
הגיעו לחופו של אגם. עצי דקל שופעים, שיחים מלבלבים, פינה מוסתרת מעיין-כל.
הקונכייה הכילה את שלושתם.
חום מתפשט אלי גוף, נפש שוקקת תאווה, שפתיים נושקות בליפוף מטורף, משושים חוצים גבולות, ריריות מרוות צימאון, עד התפרצותה של לבה בוערת המכלה כאחת הררי תשוקה.
הוא נצמד אל השבלולית, עיניו מטיילות על גופה. היא החזירה לו מבט.
וכאילו נהיה צר המקום מלהכיל.
לרגע היססה,
ואז יצאה לאיטה.
שמעה את הדי הקונכייה,
ראתה תנועתה.
הרכינה ראשה,שמטה משושיה, זחלה אל עיצבונה.
טיפסה על אבן קטנה, שפופה ומיותמת, לא מוגנת.
סהר דקיק בשמים לא האיר את חדרי לבבה.
צרצר נסתר שר את שירת הבדידות.
(המשך יבוא) (אולי...)
