ללכת עד הסוף

ללכת עד הסוף/  *אלה*

היא אף פעם לא הלכה עד הסוף.

תמיד הייתה מתחילה בתרועה רמה, וברגע השיא - פורשת בקול דממה דקה.

ככה זה היה עם הלימודים באוניברסיטה, הריקוד, המשחק, הציור, הדיאטה, ספרים שקראה, סיפורים שכתבה, מקומות עבודה, הדת, הנישואין.

נקודת השיא שלה, מבחינתה, הייתה סוף הדרך. לא יכלה לשבור את השיא, אולי כי קשה לה לקבל החלטות אז היא לא ידעה להחליט מי באמת מנצחת בתחרות שלה עם עצמה.

החברים שלה אמרו שהיא מבלבלת את המוח ושהיא מלאת כישורים וכישרונות שיכולים לקחת אותה רחוק, וכשהיא כבר כמעט האמינה להם נהייתה בלתי נסבלת עד שהם הלכו ממנה (היא, מה שנקרא "ננטשת סדרתית").

הפסיכולוגית שלה אמרה שהיא סתם ילדה מפונקת שלא רוצה להתאמץ, ומכיוון שמודעות היא 50% מהעבודה אפשר מכאן להתקדם הלאה. אז היא הפסיקה להיפגש איתה.

המורה הרוחנית שלה אמרה שהיא לא באמת מאמינה שמגיע לה שיהיה לה טוב, כנראה רשמים מגלגול קודם, ולכן הנשמה שלה ירדה לכאן כדי לעשות תיקון. היא נטתה להסכים אז עזבה גם אותה.

יום אחד מצאה קליידוסקופ. הוא היה מרהיב בצבעיו וצורותיו. היא סובבה אותו לכל הכוונים, מגלה עוד ועוד אפשרויות, משחררת עצמה ממקובעות וקונספציות, שוקעת בתוך עולם משכר. היא לא ידעה את נפשה. שעות הייתה עומדת על יד החלון, צופה בפלא המשנה גווניו ועוצמתו, מושפע משינויי אור היום, שעות הדמדומים, לילה שזור כוכבים ועלות השחר.

הפסיקה לאכול ולשתות, לא עצמה עיין.

פרשה מעבודתה, הזניחה ביתה וילדיה, נשבתה בקסם.

מכרים וקרובי משפחה שניסו להאיר את עיניה, לשכנע אותה להשתחרר, לוותר, ולו לזמן מה, על טירוף-הקליידוסקופ, נתקלו בהתנגדות שהפכה עם הזמן לתוקפנית. היא הלכה והסתגרה, החלה מתארת בקול רם, בינה לבינה, את המראות, נותנת פרשנויות שלשומע מהצד נראו בלתי אפשריות ולא מתקבלות על הדעת. אנשי מקצוע, מומחים למיניהם שנקראו לעזור, נתקלו בחומה אטומה של אישה הנעה בין אושר עצום שלא ידעה כמוהו, לבהייה תהומית בצורות וצבעים. נואשים, שבו כלעומת שבאו, נוטשים אט אט בייאוש את המערכה או נרדמים בשמירה.

רק היא לא התעייפה.

סובבה ודיברה, צחקה ושתקה, עלזה והתעצבה, שעטה, בעטה, ביעתה, לא הרפתה...

הם מצאו אותה לפנות בוקר, שרועה על הרצפה בעיניים עצומות ופה פעור לרווחה.

הקופסאות הריקות נותרו מיותמות כשהאמבולנס פילס את דרכו בקצב הסירנה.

שלושה ימים הסתובבו בני משפחה מודאגים במסדרון בית החולים, אומרים קטעי-תפילה. הרופאים אמרו שרק זה אולי יעזור.

ואז היא פקחה את עיניה.

הייתה מחוברת למכשירים, בקושי נושמת, ראשה מסוחרר.

ראתה אותם עומדים סביבה, בוכים, תשושים, חרושי קמטים.

באחת תלשה את הצינורות והתיישבה במיטה.

התבוננה בהם במבט ממוקד ואמרה:

"מה קרה לכם? למה דאגתם? לא היה לכם על מה. אתם הרי מכירים אותי.

אני אף פעם לא הולכת עד הסוף"