סיפורים

התבוננות

אני יושבת פה וחושבת לעצמי, מתי הפסקתי להתבוננן?
לראות כולנו רואים אבל להתבוננן, לראות  בזמן אמת , מתי עשיתי את זה בפעם האחרונה???
כולנו מורכבים מכל כך הרבה רגשות,וכולנו מחפשים ללא הרף שיראו אותנו, שיראו כמה אנחנו מקסמים וכמה מיוחדים ואנחנו מאד מנסים להבליט את כל מה שיש לנו, אם על ידי מותגים, ואם על ידי ארשת פנים ואם על ידי פוזה...  ויש את הצפייה הכל כך לא נכונה, שיקלטו אותנו...
ואני שואלת אבל איך?
אנחנו חיים בעולם כל כך "אינסטנט" לאנשים כבר אין זמן לקלוט את המעבר,  אנחנו בעצמינו מביאים את עצמינו למצבים שבהם הגוף כבר אינו יכול לשאת את הנפש...הפכנו להיות מכונות קרות ומנוכרות, שמבצעות ניתוח אנליטי לאדם רק ע"פ סממנים חיצוניים.. למה?
למה אנחנו כבר לא מנסים להבין את ההבעה בעייניים?
למה כשאנחנו עולים במעלית אנחנו כל כך עסוקים בלא להתבוננן האחד בשני? אנחנו נסתכל על הצג שמראה לנו את מס' הקומות אליהן הגענו,
אנחנו נתבוננן בריצפה עד שנגיע לקומה הרצוייה אבל חס וחלילה,  שנתבונן בעיניו של האדם שנמצא מולנו, אוי לפאדיחה הנוראית... 
מאד קשה לי להבין מדוע אנחנו מניחים את עולם הרגשות שלנו בתחתית הסולם, הרי אנחנו כל כך זקוקים לזה, וההוכחה לכך היא שכל אדם שני היום עובר "טיפול"...
גיליתי שאדם רגיש, שניחנות בו תכונות של להבין מה קרה - בלי שיספרו לו, שקולט את הכאב מבלי שיצא הגה, האדם הזה שיודע כי הוא פשוט יודע.. הוא לא ניחן בתכונות מיוחדות... הוא לא "פנומן" הוא פשוט מרשה לעצמו להתבוננן....  וכמובן שלא מתבייש להרגיש...
 

תגובות