מתנה ליום ההולדת

מתנה ליום ההולדת

בדרך לנהריה נוהגים אנו לעצור ביוקנעם. בקניון הנעים יש שירותים נקיים, מספר חנויות מעניינות ובבית הקפה החביב מוגשים מאפים טריים,פריכים וטעימים. הפעם הגיש המקום הפתעה נוספת. בפינה, עם הגב לדלת ישב איתן. איתן, בעלה של שלומית, ישב בצהרי יום שישי בקניון ביוקנעם  ושתה קפה בחברתה של צעירה לא מוכרת בחליפת מיני בצבע קרם. הקארה המוקפד תחם פנים מאופרות במידה, נעלי העקב החומות תאמו את תיק העור הגדול וכל המראה שידר "אשת עסקים". אבל למה איתן מחזיק את ידיה? מה הוא מחייך אליה ככה? מין חיוך מטופש - מאושר כזה? מה הוא לוחש לה שם? נשיקה?

-         "לאיתן יש מאהבת!" – לחשתי לבעלי.

-        " אז מה?" – ענה בהסח דעת – "לבריאות שיהיה לו."

-        "לאיתן! בעלה של שלומית! "–נסערתי – "והוא פה, איתה."

-         "מנין לך שיש לו משהו איתה?" – רון העיף מבט חטוף לעבר הזוג וחזר אל הקפה. 

-         "תראה את התנוחה שלו. תראה איך הוא מתכופף אליה, איך שהוא נוגע בה. תראה, תראה בעצמך!" – האצתי בו.

אבל רון סירב להגיב. אמר לי "עזבי , אל תעשי מזה עניין", מיהר לשלם ומשך אותי החוצה. ברגע האחרון  נתקל מבטי הבולש במבטו המופתע של איתן. את הדרך חזרה עשינו בשתיקה והשאלה "מה לעשות?" תופחת במוחי כגידול ממאיר.

-         "שלום" – הנהנה לעברי שקועה כולה במחשבותיה. שפתיה התהדקו על פילטר הסיגריה – "מה שלומך?" – שאלה ללא כוונה.

ישבתי על קצה המיטה וצפיתי בה ברחמים. שלומית הידענית, הג'ינג'ית היפה, מלכת הכיתה,  ירדה לשפל המדרגה. לא פעם התלוננה לפני על כך שבעלה מזניח אותה: מגיע מאוחר, מרבה בנסיעות, שוכח אירועים, ממעיט בדיבורים. "למה? למה הוא עושה לי כך?" – הייתה חוקרת אותי בבכי – "מה עשיתי לו רע? תגידי, מה?". נהגתי להקשיב בשקט ולהתחמק ממנה במהירות. הפעם יישרתי  מבט, נשמתי נשימה עמוקה ו-...

-        " אוי, איך אספיק הכל עד יום שישי? עוד מלא דברים לא סידרתי. איך אספיק? איך?"

-         "אבל ראיתי את מירי כשנכנסתי" – הזכרתי לחברתי ההיסטרית את דבר קיומה של העוזרת.

-         "מירי? אוף, היא עובדת כל כך לאט. בסוף עוד אצטרך לעשות הכל בעצמי!"

בטח, המחשבה חלפה בראשי עת נעצתי מבט בציפורניה הארוכות. ידעתי, שמלאכת מיון וזריקת מסמכים, חשבונות ובגדים מהעונה החולפת מהווים את גולת הכותרת של עבודות הבית בהן מטריחה הגברת את ידיה המטופחות. עכשיו גם ניגבה אבק. הידד!

-         "מה זה?" – הרמתי צרור מכתבים מצהיבים קשורים בסרט אדום.

-         "אלה מכתבים מאיתן, כשהיה בצבא" – הביטה בהם כאילו ראתה אותם לראשונה. פרמה את הקשר ושלפה מכתב. בקול קראה ועיניה דומעות:

" שלומית יקירתי, השלומות לך? משוש חיי, קרן אור באפלה. את מקור כוחי באימונים הקשים..."

" ... הרי את יודעת עד כמה אני אוהב אותך, משתוקק אלייך! ...." קראתי באחר.

שעה ארוכה ישבנו וקראנו ונזכרנו, עד שמירי נכנסה להיפרד ולהתריע על השעה המאוחרת.

-         "אוי, הישיבה!" – קפצתי בבעתה ומיהרתי החוצה.

-         "אל תשכחי, בשבת בחמש!" – קולה של שלומית השיג אותי במורד המדרגות.

ה"כוס קפה ועוגה של חמש" היו, בעצם, חגיגת יום הולדת של איתן. אחרי עשרים וחמש שנות נשואים הכינה לו שלומית מסיבת הפתעה מרובת משתתפים.

להפתעתי הרבה מסיבת ההפתעה היתה מוצלחת ביותר. שלומית  רזתה בימי הצער ונראתה נפלא בשמלתה החדשה. ביד אומן הסוותה את פגעי הגיל, העישון וחוסר השינה. על צווארה, פרקי ידיה ואצבעותיה פוזרו ביד נדיבה תכשיטי זהב משובצי יהלומים.

-         "ברצוני לברך את איתן בעלי ליום הולדתו. עד מאה ועשרים, בריאות ואושר! יש לי  הפתעה קטנה, בנוסף למתנה. "– כולם מחאו כפיים בהתלהבות, איתן קם ממקומו , נישק את אישתו ונטל מידיה את החבילה הארוזה. בתנועה החלטית קרע את ניר האריזה ושחרר לאויר העולם את ה... מכתבי האהבה שקראנו.

-         "שלומית," - גרונו ניחר עת עלעל בדפים המצהיבים, - "לא חשבתי ששמרת אותם" – מלמל, והתרגשות רבה ניכרת בפניו.

השקפתי עליהם מדמיינת  איך היו מטיילים חבוקים באפטר הקצר מהצבא, מתחבאים בגנים ללקט נשיקות, וחשבתי על הצעירה שראיתי בחברתו ביוקנעם. איתן שלח בי מבט מתחנן, פגיע ושברירי. מעולם לא ראיתי את איתן החזק, השקול, קר המזג מתרגש כל כך.

הם התגרשו כעבור שלוש שנים, לאחר מלחמה מכוערת מאין כמוה.