פרח הלוטוס
נחשב לאצילי שבפרחים. פרח מים, גדל בד"כ במים הרדודים הקרובים לחוף, לרוב בביצות או במים עכורים, אצילותו מתבטאת בכך שהוא בעל גבעול ארוך ואינו מושפע מאותה עכירות, אלא נשאר זקוף,נקי ואסתטי. קיימים כמה סוגים, עם עלי כותרת בצבעים שונים, שהנפוץ ביניהם הוא אדום. עלי-הכותרת שלו סגורים בלילה ונפתחים ביום.
ע"פ תורות המזרח, הלוטוס מסמל את הבריאה, ההתחדשות והלידה מחדש.
אגדת הלוטוס / *אלה*
שאון המפל הגדול הפר את דממת-היער. המים הגועשים יצרו מערבולות בנהר ונדמה היה כאילו בכל רגע ישטפו את היבשה כולה. טיפות ריצדו לכל עבר, מלטפות במגען הלח את העצים עבי הגזע, שענפיהם הסבוכים עמוסים בעלים המשחקים בגוונים של ירוק.
הזרם הלך ונחלש ככל שהתרחק מהמפל ואט אט הפך נינוח ושקט.
ושם, במקום בו אדווה קלה נושקת את פני המים, פרח במלוא הדרו פרח הלוטוס.
עלי הכותרת האדומים היו סגורים והוא ניצב גאה אך ביישן.
הלילה החל לפנות מקומו ליום חדש. בשמים הצטייר לו פס כתום, שהלך וגדל, הלך והתרחב, עד להתבהרות מוחלטת.
לפתע הורגשה תזוזה בפרח. זיע קל, כמעט בלתי נראה. הכתר האדום החל להיפתח, עלה אחר עלה, כותרת אחרי כותרת, עד שהיה פעור לרווחה.
כדור כחול בצבץ מתוך האודם.
ניע קט, ועוד ניע, והכדור נפתח לאיטו. יד קטנה נתגלתה, ואחריה עוד יד, רגל זעירה נשלחה קדימה והנה עוד אחת, גוף ופנים. פנים נוגות, עיניים עצומות, שפתיים אדומות, אף כפתורי ושיער צהוב וארוך היורד על כתפיים רכות. מצמצה בעיניה, מתקשה להתרגל לאור הבוהק. היא התמתחה לאחור, מאריכה צוואר ענוג, מניעה בזהירות ירכיים ואגן ודמותה נוגעת-לא נוגעת באדום העוטף אותה.
היא ישבה זקופה על המצע הנוח, יונקת צוף בקשית של שמחה, מביטה סביבה ומחייכת להנאתה. הכול היה עבורה כל כך בראשיתי. היא נשמה לריאותיה את ניחוחות השפע, מלטפת במבטה את אור השמש, ואז שמה לב שהיא מוקפת בהמון פרחי לוטוס אדומים, ובמרכזו של כל פרח דמות זעירה וכחולה. מבט מעמיק גילה לה, שעיני כולן עצומות והבעה של עצב נסוכה על פניהן. באינסטינקט לא מובן הרימה את הקשית ונשפה לתוכה. הקשית הפכה לשרביט של זהב, זוהרת באלפי כוכבים קטנטנים. וכשקצה השרביט נגע בכתפה, הצמיח גבה זוג כנפיים נוצצות ומאירות.
רגליה כמו התנתקו מאליהן, כנפיה רטטו והיא החלה לרחף באוויר, עולה אל על. קלילה הייתה וריחופה נעם לה. היא הניפה את שרביטה קדימה, מסמנת לכנפיה את הדרך, וכך הגיעה אל הלוטוס הראשון. בעדינות וברוך הניחה את קצה השרביט על הראש הכחול. אבקה של זהב התפזרה על הפנים והגוף הזעירים, ומשחלחלה פנימה ונגעה בנימי הלב, נפקחו העיניים. מצמוץ של התחדשות הוליד חיוך מאושר.
היא לא התעכבה. הכחולה הביטה אליה, קראה לה, רצתה להודות, אך היא נעלמה כבר ללוטוס הבא. וכך, מרחפת מלוטוס ללוטוס, פיזרה אבקות של זהב והולידה חיוכים של אושר.
שני חוקים היו נר לרגליה:
היא אף פעם לא נשארת במקום בו הסתיימה שליחותה,
ואינה מבקשת דבר לעצמה.
מידי לילה, כשחזרה אל הלוטוס שלה, הייתה שוכבת בסיפוק, מניחה את ראשה על השרביט שהפכה לכרית רכה, וחלומות מתוקים וספוגי כוכבים הנעימו את שנתה. עלי הכותרת שסגרו עליה חיממו את גופה מפני הצינה.
יום אחד בשעה שריחפה כהרגלה, ראתה באחד מפרחי הלוטוס דמות, השונה משאר הדמויות שהכירה. כשהתקרבה שמה לב, שזהו כדור כחול וסגור, חסר גפיים וללא פנים. הכדור עורר את סקרנותה.
"שלום לך" אמרה לו
"שלום גם לך" ענה לה הכדור
"מי אתה?"
"אני הכדור הכחול"
"למה אין לךגפיים?"
"אין לי צורך בהם".
"ופנים?"
"יש לי"
"איפה הן?"
"הכול בעייני המתבונן"
היא שתקה.
"ומי את?" שאל
"אני פיית האושר" ענתה לו "אפשר לשבת על ידך?"
"ברוכה הבאה" ענה ופינה לה מקום.
"איך את מביאה את האושר?"
"אני מרחפת בין פרחי הלוטוס ומפזרת אבקה של זהב. מי שהאבקה נוגעת בליבו נהיה מאושר. רוצה שאפזר גם עלייך אבקה?"
"בשמחה" ענה לה
האבקה התפזרה חרישית על הכדור, אך מכיוון שהיה חסר פנים היא לא ידעה אם הוא מאושר.
"איך אתה מרגיש?" שאלה
"שלו, רגוע ומאושר"
והסקרנות שאחזה בה השאירה אותה שם.
"רציתי לדעת,מה התפקיד שלך בממלכה?"
"אני אחראי על השקט והשלווה"
"אבל אין לך כנפיים.איך אתה מגיע לכולם?"
"מי שזקוק לשקט ושלווה בא אלי"
"איך יודעים את הדרך אליך?"
"הולכים בעקבות הלב"
"ואיך אתה מעניק את מתנתך? אין לך שרביט ולא אבקה"
"מי שבא אלי יושב על ידי, בדיוק כמו שאת יושבת עכשיו, ומתבונן בי. מכיוון שאני חסר פנים,ודמות המתבונן משתקפת בי,כל אחד רואה דרכי את המשהו המיוחד עבורו המביא לו את הרוגע והשלווה. הוא אשר אמרתי לך: הכול בעייני המתבונן. ואז, לאחר שהבין את מקור השקט שלו, פונה חזרה אל מקומו."
"גם אני יכולה להתבונן בך?"
בשנית הפרה את חוקיה.
"את מוזמנת, אך זכרי! כשתמצאי את מקור השקט והשלווה עלייך לחזור אל הלוטוס שלך"
היא הניחה את שרביטה, היטיבה את ישיבתה והתבוננה בו בדריכות.
לנגד עיניה התבהרה כחילותו, והוא הלך ונהיה שקוף. היא לא ראתה את בבואתה. מבעד לשקיפות ניגלה לה ליבו. היא הייתה מהופנטת. הרגישה את גופה שוקע, ידיה ורגליה היו רפויות ונינוחות מילאה אותה. היא הישירה מבט אל הלב. חיוך של אושר התפשט על פניה ורוגע מילא אותה. היא לא הצליחה לנתק מבטה מליבו.
"אני מרגיש שאת שקטה ורגועה" אמר לה הכדור "האם מצאת את מקור השלווה שלך?"
"כן" ענתה לו
"אם כך את צריכה לחזור אל הלוטוס שלך. שאי את מקור השקט שלך בליבך, ודמייני אותו בכל פעם כשהשלווה תיעלם ממך"
"לא אלך. המקור שלי אינו משהו שאוכל לדמיין, אני צריכה לחוות אותו באופן ממשי."
"מהו אותו מקור שקשה לך להתנתק ממנו?"
"הלב שלך"
"את רוצה לקחת ממני את ליבי?"
"אני רוצה לחוות אותו איתך. רק כך אוכל באמת להיות שלווה ונינוחה"
"אינך יכולה להישאר איתי כאן. זה מנוגד לכללים."
שוב הפרה אותם..
היא המשיכה להביט אל ליבו.
הכדור התרחק ממנה, ושקיפותו הלכה ונאטמה. ראתה את ליבו פחות ופחות, עד שנעלם כליל מעיניה.
היא לא ידעה את נפשה. קמה ממקומה, התקרבה אל הכדור וחיבקה אותו בשתי ידיה. הוא הדף אותה. אי שקט מילא אותה. היא התקרבה אליו שוב, מנסה לגעת בו. הוא התרחק והגיע כמעט לקצה עלה-הכותרת עליו עמדו.
היא לא ויתרה. בתאווה חסרת מעצורים נשענה עליו, מלטפת אותו בשתי ידיה. הוא התגלגל ממנה בבת אחת. היא איבדה את שיווי המשקל ו... נפלה למים. גופה יצר מערבולת שהקיפה אותה. היא נאבקה בה, מנסה בכל כוחה להתקדם לעבר הלוטוס שלה. היא זעקה לעזרה, אך קולה היה חלש מידי.
סיום מס' 1
היא ניסתה להיאחז בשרביט, אך זו התרחקה ואיננה. אט אט עזבו אותה כוחותיה והיא נסחפה עם הזרם..
סיום מס' 2
המערבולת סחפה אותה, הזרם הלך והתעצם,אך היא יכלה לו. בכוחות אחרונים טיפסה על הגבעול הזקוף ונכנסה אל הלוטוס. אז גילתה שהשרביט, הכנפיים והאבקה נעלמו. הלילה ירד ועלי הכותרת נסגרו, עוטפים אותה בחום, מגנים עליה מפני הצינה.
סיום מס' 3
היא כמעט התייאשה ואז ראתה את השרביט. התקרבה אליה והשתמשה בה כמצוף. בכוחות אחרונים הגיעה ללוטוס, טיפסה על הגבעול ונשכבה על המצע הרך. היא רעדה מרטיבות ומקור, כנפיה היו ספוגים מים, השרביט לא הפכה לכרית ואת האבקה לא מצאה. עלי הכותרת עטפו אותה בחום, מגנים עליה מפני הצינה. כשהלילה פינה מקומו לשחר ועלי הכותרת נפתחו, היו היא, והכנפיים יבשים. השרביט נצצה כבעבר והיא תהתה היכן אבקת הזהב.
זיכרונות יום האתמול חזרו אליה.
"הכול בעייני המתבונן"
"ללכת בעקבות הלב"
הרימה את השרביט ונגעה בעצמה קלות. קרן אור שיצאה מעיניה האירה את ליבה. הוא היה תכול ומצופה באבקה של זהב.
היא חייכה חיוך של אושר, ורוגע ושלווה מילאו אותה.
