המצפן

המצפן

בבוקר כשהתעוררתי , על הכר שלי היה מונח מצפן . עגול , מקושט בקישוטי נחושת ומשמיע תקתוקי שעון.

כמה מקסים חשבתי . איזו מתנה נהדרת.

אבל היום לא יום הולדתי , ואני נמצאת במחנה קיץ , ומי היה יכול להכנס ולהביא לי מתנה שכזו , אפילו אם היא מקסימה כל כך.

כשהרמתי אותו , הוא חדל לתקתק.

בדקתי מסביב , מאחורי המכסה , ולא ראיתי שום כפתור מכוון , או בורג מיוחד.

למה דוקא מצפן , מי חשב על מתנה כזו , האם יש לה משמעות ?

הערב הקודם , היה ערב חברתי קסום , ישבנו סביב מדורה , שרנו את שירי ארץ ישראל , הרשנו לעצמנו להישען אחד על גבו של השני , ולהתרגש מהמגע הקל

שהיה כאילו חברתי בלבד , ולשיר .

הבוקר שלאחרי , לא פחות מרגש מהערב. בערב נזכרתי בחיוך ,ישבתי נתמכת בגבו של המדריך. ולא סתם מדריך , זה עמירם , משאת נפשן של כל הבנות . נער בן שבע עשרה , בלורית בלונדינית מתולתלת , מכנסיים קצרים מקופלים , וחולצה "רוסית" רקומה.

אולי המצפן הוא מתנה ממנו חשבתי בתקוה.

אבל המצפן החל לתקתק שוב. תקתוק זועם , מרתיע , והפסיק. זה לא יכול להיות , אני בודאי חולמת , עוד מעט אתעורר , אבל אז החל המצפן לתקתק שוב.

זרקתי אותו על הריצפה , שוב לא היה מקסים בעיני , זו בודאי בדיחה חשבתי בכעס אבל כשחזרתי מהרחצה , הוא שוב היה מונח על הכר. בסדר נכנעתי , אחזתי אותו בידי , הסתכלתי על הכוון שהוא הורה לי , והחלטתי לנסות להשתמש בו , ברצונו.

המצפן חדל לתקתק , ואני הלכתי מבוהלת אחריו . עקפנו את האוהלים , הגענו לשדרה , ועל הספסל בקצה השדרה ישב עמירם. חיוך ענקי התפשט על פני , לחצתי בידי את המצפן בשמחה , לבשתי על פני הבעה של " סתם חיוך של בוקר " ,

והגברתי את קצב הצעדים , עד , עד שראיתי את יפה , עוברת אותי בריצה , צוחקת

ונוחתת בשימחה בזרועותיו של עמירם.

את המצפן רציתי להשליך אל בין השיחים , אבל הוא נעלם בפתאומיות , כמו שהופיע . חזרתי לאוהל שלי , שפתאום ניראה סתם אוהל ישן ומוזנח , וגם כל מחנה הקיץ כבר לא חויה גדולה.