כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי

כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי / יהושע רונברג

בָּאָה הַשֶּׁמֶשׁ, נַטוּ צִלְלֵי עָרֶב,

קָדַר עָלַי הַיּוֹם,

עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי עָלִיתִי

וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי

כִּי גַּם בַּלַּיְלָה הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל לִבִּי,

שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם.  

בְּנֶשֶׁף בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה

קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה

עַד בֹּקֶר שִׁוִּיתִי.

עֵת כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ

זִכְרֵךְ אוֹר לִי

לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא יִכְבֶּה לְעוֹלָם.

לִפְנוֹת בֹּקֶר רָבַץ עָנָן כָּבֵד עַל הָהָר

וּמִתּוֹך הַשֶּׁקֶט וְהַדְּמָמָה

נוֹלַד בִּי שִׁיר גַּעְגוּע,

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים מִנֶּגֶד

אֶל שָׁמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם,

הַבֹּקֶר אוֹר וְשִׁירִי שֻׁלַּח לְדַרְכּוֹ.

קַמְתִּי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וְאוֹר לָעוֹלָם

וָאֵצֵא לְדַּרְכִּי וָאַעַל הָהָרָה.

בְּעֵת צָהֳרָיִם בָּעַר הַיּוֹם כְּאֵשׁ לֶהָבָה

וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי

מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.

כָּשַׁלְתִי בַצָּהֳרַיִם, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה.

בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ כָּל הַיּוֹם קֹדֵר הִלָּכְתִּי

לִפְנוֹת עֶרֶב לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה יָצַאתִי

לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתִי

כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי.

אִם תֵּלְכִי עִמִּי, אִם תִהְיִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֵךְ

וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ

כִּי עַתָּה יָנוּחַ לִי, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט

וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם

לֹא נִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה בֵּיתֵנוּ נָכוֹן,

בְּחָכְמָה יִבָּנֶה וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן.