אנשים קטנים(סיפור אמיתי)

בין ידידי ומכרי שבאו והלכו,היה אחד ושמו יוחאי,יוחאי שרעבי, אי אפשר לטעות במוצאו ויותר מכך אף במראהו,שגדלנו והיינו לבחורים יפים,המשיך יוחאי ונשאר אותו ברווזון שחור ומכוער,עיניו הפוזלות ושערו המקורזל בנוסף על צבע עורו השחור השוו לו מראה, היית אומר, הכלאה של סמי דייויס ג'וניור עם עוד משהו שלא ניתן להגדיר,לפרנסתו ,למרות היותו שלומיאל עבד בשיפוצים,לא הבנו איך,עד שגילינו שיש לו את אחמד,ולפעמים גם את מוסא ,וסך הכל הצליח העלם לא רע.
יום אחד,ועבדכם יושב בבית-קפה,מרוכז במילוי טורים של טוטו,והנה נכנס ,,מי אם לא יוחאי וכולו זורח כמה ששחור יכול להיות. ובראותו אותי, ניגש אלי בשמחה,ובלי הזמנה גרר כיסא והתיישב, נעץ בי את מבטו הפוזל,ואילו אני כבר מראש כבר החלטתי לא להתמקד באיזו עין על מנת לא לקפח את השניה,פשוט הסתכלתי קדימה לנקודה דימיונית בין הגבות מעל האף,,ובכן פתח את דבריו יוחאי"אתה חייב לבוא איתי" בסדר, עניתי אבל לאן? ופה פתח יוחאי במונולוג מייגע על קשריו ועבודתו עם בכירי העיריה,בסופו של דבר הבנתי שהוא צבע למישהו את הבית,והלה התעמת קשות עם אשתו על אחד הצבעים ובעת רתחה אף חבט בה פה ושם,ולבסוף נתן בידי יוחאי מעטפה ואמר: קח,יש פה זוג כרטיסים להצגה שתכננתי לקחת את הקלעפטא שלי וכמו שזה נראה ,לא יצא.
וכך מוצאים אנו עצמנו לבושים במיטב המחלצות,נכנסים ללובי של היכל התרבות בת"א ,ותרים אחר איזו פרגית צעירה או שניים להתעסקות,אבל,ככל שאנו מתקדמים ומסתובבים במעגלים,רואים אנו שהקהל כולו גריאטרי לחלוטין,מגיל הזהב ומעלה,וגרוע מכך,כולם אשכנזים למשעי,והמבט שהם נועצים ביוחאי נע בין סלידה וגועל לבין השתוממות שאומרת:מה עושה פה לעזאזל כזה שווערצא חעייא ?
הגונג צלצל הכרוז הודיע,ואנו בלית ברירה ,אדומים מבושה נכנסים.
מתחילה ההצגה,שחקנית,די זקנה,עולה לבמה לקול תשואות ופותחת בנאום באידיש,מצטרף אליה גבר ,אף הוא זקן תרח,ומתחיל איתה ,גם כן באידיש,
מידי פעם יש פרצי צחוק בקהל אני מביט ביוחאי בתמהון שגם הוא צוחק,מסתבר שזה רק מתוך נימוס, פתאום השחקנית השתעלה ויוחאי חשב שזה חלק מההצגה וצריך לצחוק,כל העיינים היו מופנות אליו בזעם כולל זה של השחקנים,פה כבר נגמר לי,תפסתי את יוחאי בזרועו,וחמקנו נמלטנו החוצה,בדרכי עוד הספקתי לראות את שם ההצגה
"קלעיינא מאנטשעלעך" בתרגום חופשי : אנשים קטנים.

חג שמח

מוטי אשכנזי