חזרה ליצירות
סיפורים

דימדומים

תו רוֹן | (06/09/2007 19:51) | 159 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
דימדומים
 
שמש עקודה צובעת בדמה את קו האופק. דם זורם מצפון-מערב דרומה. טרשים וחולות מאפילים לאיטם מחכים לגאולה. משרך את רגלי, זוחל בשארית כוחותי שאזלו מכבר לפני מה שנדמה כנצח-נצחים. חיים שלמים ואולי רגעים ספורים, אין כל הבדל, הכל כבר הותך ונקרש אין ספור פעמים, הזמן איבד את ערכו ונעלם כתפאורה חסרת פשר.
 
מתקדם, צעד אחר צעד, ואולי הולך אחור? אין דרך לדעת. ממשיך בכוח ההתמדה, העצירה אינה אפשרית, חייב להמשיך ללכת. אם אעצור עכשיו לעולם לא אדע. אבל מה כבר יש לדעת? מי אמר שיש בכלל אור בקצה. כולם אמרו וגם אם לא אמרו, זה היה ברור שיש. לא יכול להיות שכול הסבל לחינם, ללא תכלית, חיב לחכות משהו בקצה משהו שיצדיק את העליות. משהו שיסביר את המורדות, את הנפילות. איזשהו טעם. האם העליות היו טובות או הירידות. הפסגות ואולי העמקים. נזכר בחוית התעלות, מפל בצורת פרסה או לב, במקום אסור, בחוץ לאור היום עירום כנגד כל הכללים והחוקים. משתין נגד הרוח ונרטב. רועד מקור במסתור חגב בסלע. רועד ולא מרגיש, נחשף מושפל מדחיק, הכל יהיה בסדר זה לא באמת קורה, רק בחלום, רק הזיה.
 
העלטה כבר מכסה, שמיכה רכה וצמרירית. דוקרת, מבודדת. קולות בוקעים ונבלעים, אורות שחורים בעלטה. ממשיך בתנועה ללא כיוון, בלי אמונה, בלי דרך. מתחתי תהום פוערת פיהה. אולי אמעד? אולי כך אמצא לי גאולה מכל הייסורים? אבל אסור בכוונה! זה חייב לקראת בטבעיות, שלא יהיה באשמתי. הולך על שפת השחור, אבנים ניתקות תחת רגלי והדהודם נשמע חוזר מן האינסוף. הרגלים לא רוצות לותר על סבלן. ממשיכות לקחת אותי ולענות את נשמתי. ממשיך בדד, בחושך אין סופי. אפילו את ידי אל מול פני לא מסוגל לראות, אולי אני עיוור? אולי אני כבר לא קיים?
 
אור! הייתכן? גחלילית, שלהבת נר, לא יותר מרמץ! באופק הבליח לשניה ונעלם. אני מגביר את צעדי לכיוונו המשוער, אולי ישוב? לבטח רק חלום או הזיה. לא שתיתי או אכלתי כבר נצח נצחים, זה כנראה פטה מורגנה או שיכרון מעמקים. יאוש, רוצה לשכב, למות. הינה הוא שוב מופיע, הפעם כבר יציב יותר, מתחיל לפסוע מעודד. פתאום חזרו אלי כוחות שלא ידעתי, או שכחתי. מתקרב והוא חזק, הוא ודאי וממשי. שומע גם קולות וריח תבשילים. שנים שלא אכלתי, רוק מתעורר ורוחי עולצת. הצלחתי, עמדתי במבחן. הגעתי לסיום, דבר לא ישבור את רוחי, אני בלתי מנוצח, ידעתי שאני מובחר, הרגשתי שאני מובחר, לא סתם זרוק באבדון לנצח.
 
ניכנס בדלת לקיטון קטן וצר. צפוף דחוס ומיוזע. הריח, המחנק. מספר דמויות מצטופפות, כמו ועדת קבלה או משהו כזה. הגדול פונה אלי באדיבות ונחמדות. ליבי יוצא אליו, רוצה לחבקו אבל עוצר. הוא מברך אותי על שהיגעתי עד הלום ושואל כיצד עברה הדרך.
 
"היה לא קל", שומע את קולי, שלא זכרתי מהדהד.
 
"אתה חושב שהיית טוב?"
 
לא יודע כיצד לענות לשאלה הישירה. מה הכוונה טוב? זה לא הזמן להתחכם. אני צריך להיות הסנגור של עצמי, לא נראה לי שיש קופצים רבים על התפקיד.
 
"אני חושב שהיתי בסדר, השתדלתי, לא נשברתי, אולי נשברתי קצת לפעמים אבל עדין המשכתי ושמרתי על הכללים. לא פגעתי באף אחד ובסך-הכל הצלחתי לא כל כך רע. מצאתי את הדרך אותו מספר פעמים שאיבדתי אותה, שרדתי, הגעתי לסיום".
 
"לשרוד זה אכן חשוב. מה אתם אומרים?"
 
הוא פנה אל שאר הדמויות. בשלב זה כל אחד מהם סיפר דברים לחובתי. את כל המעידות וקיצורי הדרך. את כל הברבורים, כל בזבוזי הזמן ,חוסר המקצועיות והחלקת פינות. כל העצלות ושירוך הרגלים. מחשבות האובדן ורגעי המשבר. החטאים הקטנים והגדולים. התאונות וההחלקות. הם דיברו על דברים, ששכחתי שקרו, או שנדמו לי חלומות, או הזיות. לאט, לאט, הרגשתי כיצד אני קטן והולך, חוזר להיות ילד, ואולי תינוק. הולך ונמחק, הולך ונמוג.
 
"אתה חושב שעשית את זה הכי טוב שאתה יכול?"
 
"אולי הייתי יכול להשקיע מעט יותר", הודיתי בלשון רפה.
 
"החלטתי לתת לך הזדמנות נוספות. עכשיו צא וחזור להתחלה. הפעם אל תבייש אותי - ברור"
 
בחזרה בעלטה אין-סופית. הזעם כמו נסך בי כוחות מחודשים להוכיח את עצמי - לא לוותר!
 
 
© כל הזכויות שמורות 
 

תגובות

חזרה ליצירות