מונולג: לסגור את האור.

אני יודעת שמתישהו אני אמות. כולנו נמות. הרי זה ברור, זה יקרה מתישהו.
החיים נראים כמעט כבדיחה גרוטסקית ואיומה של אלוהים, הוא אומר לכם: "תיוולדו ואז תמותו".
תמיד רואים במקומונים את הפרסומות לניתוחים פלסטטים, אלסטיים, איפור קבוע, איפור תמידי..
את מי הם מנסים לרמות? בסופו של דבר גם הוא והיא ימותו. אולי הם פשוט רוצים למות יפים.
בטח אלוהים התעייף כבר. כמה אפשר לראות אנשים מתים? אנשים נולדים ומתים?
כמו מיחזור רב תכליתי, למלא את צורכיהם, ללמוד, למצוא עבודה, להתאהב, להתאכזב, להפרד, לדאוג, לחלות, ואז להיקבר.
אני חושבת שאמות במפתיע, ואולי אפילו לא אהיה לגמרי מתה, ואז ישימו אותי בארון עץ מתפורר כזה, וכמו בסיפור של "כיפה אדומה", מישהו ימשוף בחוט וייסגר לי האור. וכך אני אשכב לי שם שנים על גבי שנים, רק מחכה שמישהו יבוא ויפתח לי את הארון.
ופתאום אני מתחילה לחשוב על כל האנשים המסכנים האלה שמתאמצים כל יום ונאבקים מחדש. למה? בשביל מה? הרי גם אם מעשיכם ישפיעו על הדור הבא, גם הדור ההוא ימות וכולנו נמות בסוף.
יש אפילו מדענים המשערים כי המפץ הגדול יקרה שוב בעוד מיליוני שנים ואז כל העולם יתחיל להתפתח מחדש. כמו איתחול מחשב.
ואז לאלוהים כבר לא יהיה משעמם, וזאת כמובן בהנחה שהוא בכלל קיים. הרי קיימת סברה שבני האדם המציאו אותו ואת האמונה ובכלל את כל המושגים הטובים והרעים של העולם.
ולפעמים כשאנו זקוקים לקצת תמיכה אנחנו נזכרים בו ומתפללים, ואז חוזרים לחטוא ולעמול עד שאנו מתים.
מצד שני, לא הייתי רוצה לחיות לנצח. אז כל מה שנשאר זה למות. ומה יקרה אז? גלגול נשמות? לא. זה בטח דבר נוסף שבני האדם המציאו בכדי לנחם את עצמם עם בוא מותם. אז מה יקרה אז? אני פשוט אשכב בקופסה המתפוררת ההיא בלי אפשרות למשוך בחוט ולהחזיר את האור?