חזרה ליצירות
סיפורים

קומונה פרק ד' \ עבודה

תו רוֹן | (19/09/2007 21:31) | 59 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
עבודה
 
"חדר מספר 1492." אמר הפקיד במבטא כבד וכמעט בלתי מובן.
 
"תודה," דוקא מספר מענין, אולי אגלה את אמריקה?
 
"אוקי עודד, תתקלח ותתארגן אני יבוא עוד חצי שעה לעבוד עליך," אמרה לעברי ויצאה מהלובי.
 
אבוא, תיקנתי בליבי. אני מקווה שהיא לא עובדת עלי.
 
עליתי לחדרי, חדר שינה וסלון, ממש סוויטה מלכותית. רמת-חיים בעולם השלישי, ממש לא יאמן. חדר אמבטיה מצוחצח, איזה כיף. עשיתי אמבטיה ואז מקלחת. הרגשתי את שכבות הטינופת ושעות הטיסה נשטפות מעלי וזורמות לביוב. איזה תענוג. איך חיו לפני שהיו מים זורמים?
יצאתי והתנגבתי. אולי היא כבר לא תבוא, כבר הייתי מוכן לוותר על כל העינין ולצנוח לתוך שינה תהומית.
 
נקישה בדלת.
 
דולי עומדת בפתח בבגדי-בד רחבים ובהירים. שיערה אסוף בקפידה. לא סקסי לחלוטין, הופעתה מאשרת, כי המדובר בעבודה מכובדת. טיפול רפואי, ולא שירותי מין. 
"מוכן?!"
 
"אולי נשכח מכל העינין? אני קצת עייף."
 
"אל תהיה ילד. תרגיש כמו חדש, סמוך עליי!"
 
"אוקי, אבל בעדינות, כל הגוף שלי תפוס"
 
"טוב תתפשט, אני לא מסתכלת," אמרה והחזיקה מגבת גדולה מול פניה.
 
"להוריד את הכל או להשאר בתחתונים?" שאלתי נבוך קמעה.
 
"איך שנוח לך, אני לא אראה כלום ממילא, אל תדאג. אתה מכוסה במגבות ורק החלק שאני עובדת עליו, נחשף כל פעם. אין לי שום כוונה לעבוד על האיברים האישים שלך."
 
איכשהו הדיבור הפשוט והישיר שלה, שכל-כך עצבן אותי בהתחלה, השרה עלי דוקא רוגע והרגשת בטחון. לפתע הרגשתי שאני מוכן להפקיד את חיי בידי האישה הזרה, שרק פגשתי זה עתה. משהו בפשטות שלה, אמר יושר, וטוהר כוונות. דיבור מקצועי וטכני. היה ברור, שהיא מנוסה, ויודעת מה שהיא עושה.
 
התפשטתי לגמרי, שלא תחשוב שאני בתול, חס וחלילה, ונשכבתי על הבטן. היא כיסתה אותי במגבת ואחר-כך בעוד מגבות, שמה מוסיקה נעימה, הדליקה נר ריחני והתחילה לעסות את גופי בעוצמה הולכת וגוברת. מתחילה באזור כפות הרגלים ועולה אט-אט מעלה. כל שריר משתחרר בתור בכאב מענג. התענוג מתפשט אט-אט וזורם ומגיע לכל חלקי הגוף.
 
נזכרתי ביוליה. כיצד אנחנו מתקדמים לאיטנו. כל פגישה מגלים מעט יותר, נוגעים מעט יותר. הנשיקה הראשונה, טעם מוזר, נשימה ורוק של אדם אחר. בהתחלה דוחה, ואחר-כך משכר וממכר. להתנשק עד אובדן חושים, עד שכל הפה מתמזג לעיסה אחת רוגשת. הידים חושפות ומגלות, רואות את אשר העינים עוד לא זכו לראות. כל הגוף מתכווץ ברטט וריגוש עילאי. פורקן ואושר אינסופי.
 
"אתה יכול להשאר לשכב, אשאיר לך כוס תה פה, כאשר תרצה לקום. אני לוקחת את הארבעים דולר, מהארנק שלך", אמרה דולי, ועזבה את החדר, סוגרת את הדלת מאחוריה, בשקט.
 
הייתי אסיר תודה על הרגישות הנפלאה, והמפתיעה, שגילתה.
 

© כל הזכויות שמורות 

 
 

תגובות

חזרה ליצירות