אינטואיציה / נֹח חֵן

1

"תעביר בבקשה את הלחם" אמר אביו של מיקי, אפריים,  למיקי שישב בשולחן ארוחת הערב של ליל שישי. אמו, אילנית, הייתה שקטה כהרגלה. מיקי, כמובן, העביר לו את הלחם.

"מה קורה איתך? איך עבר השבוע?" שאל אפריים את הבן שלו. "סתם, כרגיל, אתה יודע ..."

"אני לא יודע. בגלל זה אני שואל." אמר עם חיוך זדוני מעט, או שכך רק מיקי חשב.

"אתה ראית שלא עשיתי כלום. אז מה אתה שואל בכוונה?" אמר לאביו.

"הגיע הזמן למצוא כבר עבודה, לא?"

"אני מנסה."

"אתה לא מנסה מספיק חזק."

"בסדר." אמר מיקי והמשיך לאכול. הוא בלע את האוכל כמו גם את הביקורת הקשה.

הארוחה הסתיימה, ההורים ומיקי ישבו מול הטלוויזיה. מיקי היה מדוכדך מאד, ואביו היה במצב רוח ציני במיוחד. "איזה בנות יפות יש בכתבה הזו על חוף הים, הא?, לא היית רוצה איזה אחת כזו, מיקי? מתי הייתה הפעם האחרונה שלך, הא?" ומיקי שתק.

"בחייך, אפריים, תעזוב את הילד. אתה לא רואה שהוא מדוכדך?" אמרה האימא אילנית שפתאום קמה לחיים.

"מה לעזוב אותו, הילד בן 28 עוד מעט. אין לו חברה, אין לו עבודה. מה את מצפה שאני אתמוך בעצלן הזה?" אמר בכעס. "לא, אבל תהיה יותר עדין. הוא מאד רגיש." ומיקי שתק. הוא עלה לחדרו, והסתגר. שם לו במערכת דיסק שקט של מדיטציה, ונרדם.

2

הבוקר הגיע ומיקי קם לאכול ארוחת בוקר במטבח. אביו כבר היה שם עם העיתון.

"תסתכל במודעות הדרושים. קדימה." ומיקי עדיין לא התעורר לגמרי.

"אבא, מה אתה רוצה ממני?, תן לי להתאושש מהשינה ..."

"מה?" ענה בכעס. "להתאושש? אתה היום מוצא עבודה, זה לא ברור לך?"

"אבא!" אמר מיקי, ראה את המבט בעיניו של אביו ומייד השפיל את מבטו. הוא שוב בולע את הביקורת ושוב לא אומר שום דבר. כך היה מיקי. מופנם, סגור וסופג הרבה.

אביו הלך לעבודה במפעל, ואמו הלכה לעבודתה כקוסמטיקאית בחנות גדולה. מיקי נשאר לבד בבית, ראה טלוויזיה שלא עניינה אותו. והרגיש שהוא לא יודע מה לעשות כדי  לרצות את אביו. זו הייתה הבעיה שלו, שהוא הרגיש שהוא צריך לרצות. הוא לא רצה לעשות דברים למען עצמו, אלא רק כדי שאביו לא יירד עליו.

הוא ישב על הספה הגדולה בסלון, העיתון עם מודעות הדרושים היה מונח לידו והוא לא הסתכל עליו. הוא היה עצוב, הוא היה בודד. כל חבריו כבר היו נשואים, חלקם עם ילדים קטנים. אבל זה לא מה שהפריע לו. הוא לא בדיוק היה מוכן בשלב זה לגדל משפחה, אבל הוא הרגיש שאביו כועס עליו שהוא לא עושה כלום עם החיים שלו. אבל מיקי לא ידע מה בדיוק הוא רוצה לעשות.

האם לרצות את אביו?, אמו לא כל כך התערבה אבל היה ברור למיקי שהיא דואגת לו. הוא רצה לרצות את ההורים שלו ואת הסביבה, ולעשות מה שמצפים ממנו. לכן, הוא התקשר למודעה הראשונה שראה וביקש להגיע לריאיון עבודה.

3

"שלום."

"שלום, שמי מיקי. אני מצטער שהקורות חיים שלי לא מלאות מדי. פשוט מאז הצבא לא עשיתי הרבה עם החיים שלי. בעיקר הייתי בבית."

"אתה רוצה להגיד ששבע שנים..., אתה בן 28, כן ?" שאל המעסיק.

"כן."

"אתה אומר ששבע שנים לא עשית כלום?"

"אפשר להגיד. יש לי ..., טוב, לא משנה, זה לא לכאן ..."

"מה זה ?"

"לא, כלום."

"אוקיי, אם אתה אומר. למה אתה רוצה לעבוד אצלי?"

"כי אבא שלי רוצה שאמצא עבודה."

"זו הסיבה?"

"כן."

"אתה לא רוצה  לעבוד למען עצמך?"

"לא ממש."

"אז מה אתה עושה פה ומבזבז את הזמן שלי? תסלח לי ..."

"תשמע, אם אבא שלי ישמע שאני באתי לריאיון הוא קצת יירד לי מהגב."

"אבל אני מבין שאתה בכלל לא מעוניין לעבוד."

"אתה מבין נכון."

"להתראות, בחור. יש לי לראיין היום עוד 20 איש. אשמח אם לא תפריע לי בעבודה. זו ממש חוצפה מצדך, רק שתדע. מקווה שתלמד מזה."

וכך מיקי חזר לביתו, הסתגר בחדר, שהוריו היקרים לא טרחו  לבקר בו כבר שנים רבות. ואם היו מנסים אפילו קצת להתקרב לחדר של מיקי, שרוב הזמן היה סגור. הם היו אולי מגלים יותר סימפטיה כלפיו.

4

"אבא"

"כן, מיקי?"

"הייתי היום בריאיון עבודה. לא התקבלתי."

"אתה אפס ואתה כלומניק. זה מה שאתה."

"תודה." אמר מיקי בשקט ועלה לחדרו.

"למה אתה כל כך קשה איתו?" שאלה אילנית את אפריים.

"נמאס לי ממנו. הוא כל כך עצלן. את ראית אותו בשנים האחרונות יוצא מהחדר, חוץ מלבוא למטבח לאכול או לצאת לאנשהו?. אני דואג לו. הוא לא עושה כלום עם החיים שלו. כל הזמן הדלת שלו סגורה. לכי תדעי מה הוא עושה שם. אולי מעשן סמים ואנחנו לא יודעים."

"לא, היינו מגלים את זה עליו,אם זה היה נכון. אבל אתה צודק, שנים לא הייתי בחדר שלו. זה גם בקומה השנייה, אנחנו לא עולים לשם הרבה.אולי כדאי שנעשה ביקור מתישהו."

"זה מיותר לדעתי. הבן שלנו כלומניק והוא לא שווה שום דבר. מזמן ידעתי את זה. זו המציאות."

אפריים כעס מאד, אך אילנית כבר חשבה על לבקר בקומה השנייה של הדירה, כדי לראות קצת מה הבן שלה עושה כל הזמן. היא חיכתה לרגע המתאים. והרגע הזה היה הרגע הכי מתאים שיכול להיות ...

5

אילנית עלתה בשקט בשקט לחדר של מיקי. פתחה את הדלת וראתה את גבו של מיקי מול לוח ציור. הוא לא שמע אותה, היא התקרבה לאט, וניסתה לראות את הדף. היא הייתה המומה.

"אימא! מה את עושה כאן?" שאל מיקי ששם לב שהיא שם.

"מיקי שלי..., אתה ..., אתה ציירת את זה?"

"כן." ענה מיקי בשקט והשפיל את מבטו.

"זה ..., זה מדהים."

"זה בסדר." אמר מיקי.

"לא. אני רצינית. לא ידעתי שיש לך כשרון כזה. הדרקון הזה עם הלוחמת עליו, וההרים, והשמש, זה פשוט ציור מדהים." אמרה אילנית, אמו. "יש לך עוד ציורים?" שאלה אותו.

הוא פתח את הארון והוציא משם תיקיה גדולה עם אלפי ציורים החל מדמויות של מיקי מאוס העכבר שנראה בדיוק כמו בסרטים, ועד לציורי פנטזיה מדהימים של שדים, דרקונים, לוחמים ולוחמות, יצורים, מפלצות ועוד מאות ציורים שהיו מדהימים ביופיים ...

"אני לא ידעתי שאתה מצייר כל כך יפה..."

"זה השתפר בשנתיים האחרונות, לפני זה סתם הייתי משרבט..."

"אתה יכול לעשות עם זה משהו."

"אני חשבתי על זה המון, אבל אבא לא יסכים שאעבוד בתור צייר. הוא רוצה שאני אעבוד בעבודה רגילה שמכניסה כסף."

"אתה לא חושב שתרוויח מזה? תרוויח המון, לדעתי. עם הקשרים הנכונים וההכוונה המתאימה. למה שלא תלמד באחת המכללות אנימציה או ציור. יש לך כשרון מדהים."

"אימא, אני מעריך את מה שאת אומרת. אבל אני מעדיף שזה יישאר ככה. זה חלום שלי להצליח בזה. אבל בגלל אבא..."

"אבא צריך לראות את הציורים שלך. ואז תראה מה הוא יגיד."

אילנית קראה מייד לאפריים לעלות לקומה השנייה, והוא עלה בחוסר רצון. הוא ראה את הציורים, ואמר לבן שלו. "זה? זה מה שאתה רוצה לעשות? לצייר כל היום? לא סתם שאתה כלומניק. אתה כלומניק בריבוע."

מיקי שתק, ואז במוחו עברה המחשבה מה באמת הוא רוצה להגיד לאביו. מוחו היה כרגע כמו סיר רותח שמחכה להתפוצץ, הוא חיכה וחיכה בזמן שאביו הסתכל על הציורים בבוז מוחלט.

הוא חיכה עוד קצת ואז ...

6

"תקשיב לי טוב טוב, אבא יקר. אני צייר. וזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. אני רוצה לצייר, כי יש לי נפש של אומן. אני אומן במהות שלי, בהוויה שלי ובכל האיברים שלי. ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לקפוץ לי. זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. ואף אחד לא יחליט לי אחרת. יש לי כשרון ואני הולך לנצל אותו. בין אם זה מוצא חן בעיניך ובין אם לא. אני, אבא אפריים היקר, צייר. תקבל את זה."

אפריים שתק דקה ארוכה ואז אמר לבנו.

"מיקי, אני שמח שאתה עומד על שלך. סוף סוף אני רואה בך קצת רצון והחלטות שלך. אני תומך בך. והציורים שלך מדהימים. שיהיה לך בהצלחה."

וכך מיקי החל  בכיוון של להיות צייר, הוא נרשם למכללה נחשבת, והחל לעבוד בעיתון המקומי כעורך גרפי. הוריו היו גאים בו, ומצב רוחו השתפר פלאים. אם רק היו מגלים את זה קודם ...

עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. והכי חשוב שהוא האמין בעצמו ובחלום שלו.

הסוף

©כל הזכויות שמורות לנח חן