מפגש
דפיקה בדלת.
מענין מי כבר יכול לדפוק בדלת. אף אחד לא דופק כאן. כבר אולי שנה שלא שמעתי דפיקה בדלת. כולם פשוט נכנסים. אם הדלת נעולה במקרה, מה שאף-פעם לא קורה, אז נכנסים מהחלון.
"יבוא, פתוח," , אני קוראת בכמה שפות. שוב דפיקה. אולי מישהו הלך לאיבוד? אני פותחת את הדלת ומולי עומד הגבר הכי יפה, שראיתי בחיים שלי. גבוה, שרירי, שיער חום-כהה, מתולתל, עיניים חומות וגדולות, ריסים ארוכים, ופנים עדינים מקסימים, למרות הקוצים, שאולי הגיע הזמן לגלח. בידיו הוא מחזיק יצור עלוב, שנראה כמו חולדה מרוטה.
"דולי גרה כאן?" הוא שואל באנגלית, במבטא, שלא ניתן לטעות בו.
מה שמך אביר חלומותי?
"את מדברת אנגלית?" הוא שואל שוב.
לפתע אני קולטת שלא עניתי לו. איזה בולמה.
"אתה מדבר עברית?", אני שואלת בעברית, שאלה-ריטורית מטומטמת.
"קוראים לי עודד, וזאת פיג`י, אני מחפש את דולי, לפי הכתובת, זה צריך להיות כאן"
הבהמה הזאתי שכחה להזכיר פרט קטן. היא לא יכלה להזהיר אותי, שמדובר בחתיך הורס, שכזה. או שהיא מתכננת לקחת אותו לעצמה, או שהיא רוצה, שאני אפסיק לעשות עיניים לאביב, ואשאיר אותו לה, מה שבטוח, כוונות טהורות, לא היו כאן. מה שלא יהיה את אביב היא יכולה להשאיר לעצמה, אותי הוא כבר לא מעניין, עם השטויות שלו. כל פעם קריזה חדשה.
"דולי גרה כאן?" קצת חלמנית הבחורה הזו, אולי היא לא שומעת טוב? דוקא נראית לא רע, רק קצת מטומטמת, לא יפה לחשוב ככה! רק קצת איטית, אולי עישנה משהו?
"דולי? אה, כן, לא, דולי לא נמצאת עכשיו, הם בפעילות בשבט," אני כל-כך מטומטמת.
"איפה השבט?"
"השבט? אה לא תיכנס, מצטערת, איפה הנימוס שלי, הרבה זמן לא קיבלתי אורחים. אתה יכול לחכות לה בפנים, חבל שתלך לשבט, היא במילא עסוקה שם עכשיו. בטח בפעולה, או משהו כזה.
אני ניכנס לדירה בינונית בגודלה. אפלולית למדי. די מחניק, אם להודות על האמת. הקישוטים בסגנון ,הודי, זרוק, או משהו כזה. כריות רקומות לישיבה על הרצפה, מחצלות בכל מקום, וכל מיני בדים, או שטיחים על הקירות.
אני מתישב מול הבחורה, המוזרה הזו, שתולה בי עיני עגל, ועדין לא אמרה לי את שמה. חיוך מוזר מרוח על שפתיה. אולי הם מסוממים פה כל הזמן? מסניפים, או מעשנים פטריות אקזוטיות. שמעתי כל מני סיפורים על הקומונות האלה, אבל לא האמנתי, שזה עד כדי כך. ומה זה הקטע הזה של הצופים? מאיפה הם הביאו את הבולשיט הזה עד למזרח! העולם השתגע.
"יש לך שם?" אני לא יכול להתאפק יותר.
"טניה"
"תניה בתו או בטייט?"
"פעם זה היה בתף, אבל בקומונה רציתי להיות אחרת, אז החלפתי לטייט"
נכנסת עוד בחורה, יפה וחתיכה, שיער קצר ועיניים חומות גדולות. עף גדול למדי ומתעקם כלפי מטה, אך משווה לה מראה אקזוטי ומעניין.
"שלום אני סו, מה נשמע? איך קוראים לך?"
"עודד"
"אה, אתה העודד המפורסם, שבא להציל את המולדת? דולי לא מפסיקה לדבר עליך. איזה כיף שבאת לעזור לנו. אנחנו מה זה צריכים עזרה. מה זה כיף פה. כל-כך תהנה להצטרף לקומונה, הקסומה שלנו. איזה חברים מקסימים. אני כל-כך אוהבת את כולם. אנשים נהדרים אחד,אחד. טוב את מאיר, ברור, שאני אוהבת. כולם אוהבים את מאיר, הוא כזה מקסים ונהדר, וחוץ מזה הוא החבר שלי, והוא הכי נפלא בעולם. ואביב, הוא נהדר, מקסים. בן-אדם נפלא. גם הבנות נורא מתוקות, ומקסימות. מי יודע, אולי תמצא, אפילו, את אהבת חייך? כל כך כיף לחיות יחד בקומונה. אנחנו כמו אחים. לפעמים, אפילו רבים כמו אחים, אבל בסך הכל נהדר לנו. אני כל כך מאושרת, ואני כל כך אוהבת את כולם. אני כבר מרגישה שאתה חלק מאיתנו. רק הגעת וכבר אני מאוהבת גם בך. אתה נשאר איתנו? בטח שאתה נשאר! הרי אנחנו מקסימים, ופתוחים, ונהדרים. זה תענוג פה. חלומי! איזה מתוק אתה. אני יכולה לתת לך נשיקה? הינה. אני מתה עליך. איזה כיף שבאת. ומה זה הכלבלב, המתוק הזה? איזה מותק! איך קוראים לו?"
"קוראים לה פיג`ויה," המום מקבלת הפנים, וכל החיבוקים והנשיקות, אני לא יודע את נפשי. ברור שמשהו הם מעשנים בקומונה הזו, ואני רוצה לקבל מנה גדושה מזה. איזה קבלת פנים נפלאה. אני חייב להצטרף אליהם. איזה מקסימים. אין מצב שהם קשורים, לאובדן הכסף, והדרכונים. בטח שכחתי אותם איפשהו, וסתם האשמתי את דולי, המתוקה. הסו הזאת, אפילו עוד יותר מגניבה. חבל שיש לה חבר. וגם הטניה הזו נחמדה לעין. קצת חולמנית ושקטה, אבל בהחלט עושה רושם טוב. מעניין איך שאר החברים?
"פיג`י, פיג`י! איזה מתוקה? איזה כיף! אני מתה על כלבים וחתולים. היא מאולפת? אני כבר אטפל בה, איזה אושר חלומי. חלום שבאת אלינו, זה נס אלוהים, נשלחת אלינו מלמעלה להושיע, ולהיושע, אני חשה בזה. איזה אנרגיה חיובית יש לך. מדהים. עודד המעודד. אני מאוהבת בך. איזה יפה אתה! נכון חתיך טניה? מה את אומרת?"
טניה לא ענתה, רק הסמיקה עד לקצות אוזניה, גם אני הסמקתי.
בדיוק נכנסים עוד שני בחורים ושתי בחורות. נשמתי לרווחה על הגאולה, הבלתי צפויה, מהקטע המביך.
"אני מאיר. ברוך הבא עודד. מנשמע! איך הולך? סו שלי, טיפלה בך יפה, אני מקווה?", הרחב מציג את עצמו. שרירים בולטים וחיוך רחב, ומלא בטחון עצמי. אני מרגיש שנסתדר, העוצמה שלו משרה עלי הרגשת בטחון. הוא שולט בעניינים ללא ספק.
"אביב" השני מציג את עצמו. שחרחר מתולתל ורזה. נראה ביישן, אולי אפילו עויין, מקווה, שלא נכנסתי לו לטריטוריה. קצת פחות חייכן, ובהיי כמו השאר. אולי הוא עדיין לא מעשן מהפטריה הציוותית?
"אני שירי. ואני מאד אוהבת לשיר ולרקוד," הציגה את עצמה, בחורה נמוכה למדי, ומעט שמנמונת בעלת תוי-פנים עדינים ונאים ביותר. מיד התחילה לרקד, ולפזז בגמישות ראויה להערצה. לבושה שמלת בד-אורירית, צבועה בצבעי בטיק כחול-תכלת, עם עיגולי קשירה לבנים. מראה היפי-מרושל-מסודר. נראה לי, שאפילו טרחה, להתאפר, ולטפח את עצמה, בניגוד לאחרות.
הבחורה האחרונה לא הציגה את עצמה כלל. היא נראתה רזה מאד, אנורקסית ממש. עניים גדולות יפות וכהות נבטות מתוך פנים מעוררי רחמים. הכול לא הסתדר בפנים הללו. שום דבל לא התאים. כאילו אספו פרטי פנים אקראים, והרכיבו מהם פאזל, של בנאדם אקראי. תמונה מגוחכת, מעוררת רחמים. המון עצב נשקף מתוך העינים האלה. עצב ותחינה.
"אני עודד" פניתי אליה בעינין. התהום בנפשה, שאבה אותי.
"רין"
"שם מעניין - זה בעברית?"
"זה השם שבחרתי לי"
"מה היה שמך קודם?"
"הורי קראו לי רינה ואילאיל, בילדות קראו לי רינה, וכאשר גדלתי, דרשתי שיקראו לי אילאיל, אבל זה לא כל כך תפס. בקומונה לקחתי לי שם חדש, שמזכיר מעט את שמי המקורי, והולם את נשמתי"
בהחלט טיפוסים מיוחדים, בקומונה הזאת!
"איפה דולי?"
"היא בטח תגיע עוד מעט, אני כל-כך שמח שהצטרפת אלינו. יש לך נסיון בהדרכה?" אמר מאיר.
"עשיתי קורס מדריכים בנוער-העובד, והדרכתי שנתיים כיתות ה` ו`"
"טוב נועל זה לא בדיוק נסיון הדרכה, אבל זה מה יש. לא חשוב מה הנסיון, אנחנו כבר נעשה ממך מדריך לדוגמא! איפה היית בצבא?"
"בסירת"
"אתה מכיר את נדב?"
"אח שלי"
"מה אתה מדבר? אתה עובד עלי! אנחנו כמו אחים. מה הוא לא סיפר לך עלי? הוא אמר לי פעם שיש לו אח עודד. הינו יחד בטירונות צנחנים, סיפחו אלינו כל מני סנובים מהסיירת, אבל אח שלך, גבר, גבר!! אין מה לדבר. איזה בנאדם אדיר. אני מה זה שמח שהגעת אלינו. בדיוק מה שאני צריך פה. מישהו שמבין מה זה עבודה, ואיך מזיזים ענינים. הרים אנחנו נזיז פה ביחד!"
"אני עוד לא משוכנע שאני מצטרף, בסך הכל רציתי לראות מה קורה פה. אני באתי למזרח, כדי לנוח, ולתפוס ראש, לא בשביל לקרוע תתחת," אני לא מספיק להשמיע את תירוצי ההתחמקות שלי, והמאיר, הגורילה הזה, מתנפל עלי בחיבוק דוב ומכריע אותי לריצפה. איזה כוח יש למפלצת הזאת.
"אתה לא הולך לשום מקום, אני מת עליך! אתה גדול אחי, אני אוהב אותך!"
פיג`ויה מתחילה לנבוח ולנהום, וכולם פורצים בצחוק מאושר.
"אוקי, אוקי," אני אומר, קצת נבוך ומוחמא מכל גילויי האהבה הדורסניים. דולי נכנסת.
"אהלן עודד! אני רואה שהספקת להכיר את כולם"
"הי מה נשמע?" אני קם, מנסה לשקם את כבודי המקומט, ולישר את עצמותי המעוקמות. דולי מזנקת עלי בנשיקות, כאילו אנחנו חברים ותיקים. אולי בעצם אנחנו כאלה, בנסיבות.
"אני מקווה, שהחברה לא הפחידו אותך!"
"לא, כולם נחמדים מאד, התיחסו אלי יפה"
"אתה רעב?"
"מת!"
"בואו נאכל משהו, נראה לי, שהמסכן כבר לא אכל, איזה שבוע.
הם מכינים כל מני מאכלי טופו. אין מצב שאני נוגע בפלסטיק הרועד הזה. בלית ברירה אני טוחן. זה הרבה יותר גרוע ממה שזה נראה. פוי. עדיף כבר האוכל בצבא.
בטח מתרגלים להכל.
אני מקווה.
© כל הזכויות שמורות
