קוראים לי סיפור אני פה כדי לשעשע.
ילדים וילדות, זקנים וזקנות, כל מי שבא מהכלום וחוזר לשם.
בשביל לשעשע אותם אני קודם כל צריך לשעשע את עצמי, אני נזכר. ונלחם עם שיני.
הכלום בדרך כלל מנצח.
אבל אני חייב להאמין שזה אפשרי.
יער של כוכבים, הכל התחיל מזרע אחד וניצוץ.
אני חיי קרוב למקור, אנחנו עפים גבוה ורואים קצת יותר מכולם היא אוהבת אותי, ומראה לי את היופי שביער.
היא מתבוננת בחיות של היער ולומדת מהם, היא בעלת הכנף היפה ביותר ואני היחיד שמסוגל לראותה, היא יודעת את זה ובגלל זה היא אימצה אותי, היא מעירה אותי בבוקר כל יום במקום חדש במקום אחר שהיא ראתה בחלומה.
אנחנו עפים עם שחר ומגיעים אל מפל צבעוני.
במפל הצבעים הצלילים הופכים למים, בכל טיפה יש צליל אחר וצבע שונה כשאתה טועם מהם אתה שומע את הצלילים בכל גופך ומיד אחרי, הצלילים ששמעת הופכים חזרה לצבעים ונשטפים אל המפל.
ההגדה מספרת על דג שנשטף אל החוף, והרגיש שמותו מתקרב עם כל נשימה ונשיפה הוא חש את חיו אוזלים מגופו ועצם את עיניו, הוא הרגיש שנשימתו האחרונה מתקרבת, בנשיפה האחרונה הוציא צליל מפיו, הצליל היה שקט וסחף איתו את שאר הצלילים ביער, רשרושי העלים, הרוח והים, הצלילים הפכו לצבעים והחלו ללקט צליל אחד מכל ציפור, הצבעים ריחפו להן בין הציפורים ששרו את שיר הבוקר והפכו לאט לאט למפל שנשפך אל הדג.
בלילה כשלא רואים את הצבעים אפשר לשמוע את הדג שר את השיר שלו וממלא את המפל בגוונים חדשים.
אני והיא היינו שם כל היום אני ליד המקור תופס חזק בשיערה והיא צוחקת לה ומשתכשכת במים, הצחוק שלה הפך לחלק מן המפל.
בלילה הקמנו מדורה ליד המפל ושמענו את שירו של הדג, הרגשתי את גופה החמים נרגע ונושם לאט את אויר הכוכבים.
אני נרדמתי מיד אחריה כשהרגשתי את גופה נרגע והופך לחלק מן הלילה.
קמתי בבוקר לפניה והתבוננתי על הזריחה, היא קמה קצת אחרי בפתאומיות וכמעט עפתי אל תוך מקורה, זה יכל להיות הסוף שלי חשבתי לעצמי.
עפנו מיד אל המפל לשתות ממימיו ובלי להיפרד עפנו במהירות הבזק אל תוך העננים שלאט לאט נהיו פחות ופחות צבעוניים פחות מוארים ולבסוף הגענו למקום בו השמש לא זורחת. ואין כוכבים.
כנראה שהיא חלמה סיוט.
לא ראינו כלום אך שמענו צליל שחוזר אל עצמו, הצליל היה הד, לא יכולנו שלא לפחד,
לאט לאט הרגשנו שההד יוצא מאיתנו ולא מפסיק לחזור על עצמו.
הכרתי את המקום הזה מאגדות ששמעתי כשהייתי רק פשפש קטן.
אנחנו הפשפשים חיינו פעם בשלווה אחד עם השני והיינו מופיעים בפני כל חיות היער, היינו רקדנים. בכל מופע מוזיקלי היו מזמינים את הפשפשים שהיו יוצרים צורה אחת שזזה לפי המוזיקה.
עד שיום אחד במהלך ביצוע של "צורת העץ הרוקד", פשפש אחד הזיז את רגלו כנגד כיוון השעון וסחף את כולם מהשורש ועד לצמרת לנפילה קשה, כל הפשפשים היו מסובכים אחד בשני והפשפש שגרם לכל זה לקרות ברח מבושה, בדרך חשב על כך שהוא לא צריך את שאר הפשפשים הוא יכול לעשות את המופע לבד, מצא לו מערה והחל להתאמן שם, הוא לא הסכים להודות שפשפש אחד לא יכול לעשות את מה שכולם עשו ובנה מיני מכונות המכונות ידעו לעשות דבר אחד לחקות את הפשפש, הוא לא הצליח ליצור צורה כי כל אחד חיקה את זה שלידו ולא היה תיאום, הפשפש צעק מתוך הייאוש, לפתע החלו כל המכונות לחקות אותו הצליל היה כל כך צורם עד שכל מה שהיה בסביבה מת ונשאר רק הד שחזר על עצמו.
דמעות זלגו מעיניה, הרגשתי את גופה הרועד וחיבקתי אותה חזק עם שתי ידי, עד שראיתי ניצוץ באישונה שהסתכל עליי. לאט לאט עצמה את עיניה ונרדמה אני נרדמתי מיד אחריה, בבוקר לא ידעתי עם פתחתי את עיני כי לא ראיתי כלום אך הרגשתי אותה מתעוררת, מתמתחת ועפה גבוה, ריחפנו לנו בין העננים ולאט לאט חזר האור וראיתי אותה מסתכלת עליי בחצי אישון כל הדרך, הסתכלתי אל תוך אישונה זה היה כמו להתסתכל על הנוף היפה היא חייכה אליי חצי חיוך.
הגענו לפסגה של הר שהשקיף על כל העמק ועצרנו שם, יכולנו לראות את החושך מהכיוון שממנו באנו, ואדוות של צבעים מכיוון המפל. מסביב הכל היה חי, פעם ראשונה מאז שהכרתי אותה שעצרנו בדרך, משהו בי ידע שזה לא היה המקום עליו היא חלמה.
עשינו מדורה מכל מיני עצים בשלל צבעים, הצבעים הפכו לריחות משגעים שהפכו לבסוף לעשן שחור.
היא הסתכלה עליי בחצי אישון, לא היה לי לאן לברוח לבי דפק והרעיד את גופי עד שלבסוף איבדתי את אחיזתי בשיערה היא ניסתה לתפוס אותי עם המקור אך הוא היה חד מידי.
