דרמה
"עודד, אולי אתה רוצה להצטרף אלינו, היום אחר-הצהרים?" רין פנתה אלי. חשבתי לנוח היום מפעילות. קצת להסתלבט, ואולי לטייל עם פיג`ויה לאורך הנהר. מאד עסוקים פה כל הזמן. אולי אני צריך, לקחת אחראיות, על איזה פעילות שכונתית, או לחילופין למצוא איזה עבודה ארעית, שיניחו אותי בשקט.
"להצטרף למה?"
"אני מארגנת עם אביב, חוג דרמה. יש לנו תאטרון ומגיעים כל מיני אנשים, בעיקר ילדים ונוער. טיפוסים מיוחדים, יש כמה כשרונות מדהימים. אנחנו מתכננים להרים הצגה. אולי אפילו נמכור כרטיסים, אבל קצת קשה לי להאמין. אין לאנשים פה כל-כך הרבה כסף, ואפילו התירים קמצנים"
"לא ידעתי שאביב יודע להציג, לא נראה לי טיפוס של במה. שקט כזה"
"אתה לא מכיר אותו. כאשר הוא עולה לבמה הוא בנאדם אחר. הוא נכנס לדמות במאתים אחוז. לא ראית כזה דבר. הוא יכול להיות כל דמות. אישה, ילד, זקן מה שתרצה. אפילו בלי תחפושת, אתה תיגנב ממנו. הוא מאבד את כל הבישנות שלו על הבמה. תן לו טקסט והוא נהיה דברן וחברותי. אפילו באילתור וסטנד-אף הוא מדהים. כשרון חבוי"
"אני גם אהבתי להציג בתור ילד, אבל מאז ששמתי לב שכולם מקשיבים, ורואים אותי, התחיל לרעוד לי הקול. נראה לי נחמד חוג דרמה, אבל מול קהל, אני לא מאמין, שיהיה לי אומץ לעמוד ולדבר, ועוד בשפה זרה. יש לי פחד קהל משתק"
"גם לי יש פחד קהל, אבל המשחק מאד עזר לי, להתמודד עם זה. שיטות הריכוז שלמדתי בחוגי דרמה, עזרו לי לדבר מול קהל בכלל. בכל נושא, לא רק הצגות. לפני שאני מופיעה מול קהל, אני בוחרת לי דמות אחרת. אני לא רין, אלא מישהו אחר. אם למשל, זו הרצאה, אני חושבת על איזה מרצה שאהבתי, ומחליטה להציג אותו. אם שיר, על זמר אהוב. אני מדמינת, שאני הדמות, ונכנסת לתוכה, או שהיא נכנסת לגופי. אולי גם זה וגם זה.
אני שוכבת בשקט על הרצפה, ומתרכזת. מדמינת אותי בתור הדמות ומלבישה עליה כל מיני אירועים וסצינות. לאט, לאט, אנחנו מתמזגות והופכות לאדם חדש, שנולד מתוך חיבור של שתינו. האדם הזה, פשוט מביא את עצמו, באופן טבעי לגמרי. לא מדובר בהצגה, או העמדת פנים, אלה פשוט, טבעי כמו שהוא. תהליך מדהים, כדאי לך לנסות! הנה אני אדגים לך"
היא נשכבה בשקט על הרצפה. חיכיתי, וחיכיתי. חשבתי שאולי היא נרדמה. כבר רציתי לפנות לעיסוקי, והנה היא מתרוממת, כאילו מהופנטת, והולכת לחדרה. עבר כמה זמן, כבר לא הייתי בטוח שהיא תצא. אולי הלכה לישון?
לבסוף הדלת נפתחת, ועומדת שם בחורה מושכת. שיער בלונדיני ארוך. פנים נאים ועינים מדהימות. לובשת חולצת סריג וורודה, ומעילון שחור, גרבים שחורים נמתחים עד מעל לבירכיה ומעליהם נחשפים ירכים לבנות מעוצבות יפה ונעלמות לתוך חצאית שחורה קצרצרה, כמעט לא קיימת וחזרה לחולצה הוורודה הנצמדת לבטן שטוחה, מתניים צרות ושדיים קטנים ומוצקים. בכלל לא שמתי לב איזה חתיכה היא. פעור פה הסתכלתי בה. לאן נעלם הברווזון המכוער?
"שלום, אני נועה," הציגה את עצמה.
"עודד," השתתפתי במשחק, מנסה לא להזיל ריר.
"אהלן עודד, מה עינינים!"
"לא רע, איך אצלך?"
"אני בסדר. קצת עייפה מכל הזיוני-שכל, של אחותי רינה. כל הזמן יש לה שגעונות. לא יודעת מה היא רוצה מעצמה, ולא מפסיקה לשגע את כולם. חושבת שהיא מרכז העולם. קודם היא היתה בקטע הזה של דיאטה, עד שהיא כמעט גוועה ברעב, לא הבינו שהיא אנורקסית. בסוף היא אפילו נסתה להתאבד. השאירה מכתבים, ולקחה כל מני כדורים. מאז כולם פתאום שמים לב, אל המפונקת הקטנה. פתאום היא מרכז העולם, המכוערת הזאת. כל שיגעון חדש שקופץ לה, מיד כולם עוברים לדום. מזל שההורים שלנו, מליונרים, אחרת היא כבר מזמן, היתה מרוששת אותנו, עם כל הניתוחים-הפלסטיים שלה והטיפולים הקוסמטים. היית צריך לראות אותה. נראית כמו פאזל אנושי. יישור שינים, ישור לסת, ניתוח לתיקון וליישור הסנטר, ניתוח לתקן מה שהניתוח הקודם קילקל, הרמת עפעפים, הגדלת שפתיים. הגדלת חזה, הקטנת חזה, ישבן, בטן. כל ניתוח אפשרי היא עשתה.
בסוף הבינה שיפה כמוני, היא אף פעם לא תהיה, וחזרה שוב פעם לאנורקסיה המטורפת שלה. אני לא יודעת כבר מה לעשות איתה. זה לא אשמתי שיצאתי מושלמת. למה היא חייבת להאשים אותי בכל דבר? אני בסך הכל רוצה את טובתה. ועכשיו יש לה ג`וק חדש. במקום לתקן את עצמה, החליטה שהיא רוצה, לתקן את העולם. בלי להגיד לאף אחד, נסעה למזרח. אבא ניטרף מדאגה, שפך סכומי עתק, כדי לאתר אותה, וכאשר מצא אותה, היא בקושי דברה איתו, רק לקחה ממנו כסף רב, כדי להכניס, איזה מנוע מפלצתי, לטרנטה שלה, ולממן את כל הפעילויות שלהם שמה. משוגעת על כל הראש! אני לא יודעת למה אני כל-כך מתגעגעת אליה, ומרגישה רגשי אשמה, כאלה. אני אוהבת אותה. את רינהלה הקטנה שלי. המטומטמת, עכשיו רוצה, שיקראו לה רין. איזה טמבלית! למה היא אף-פעם-לא מרוצה מעצמה. היא הכי נהדרת כמו שהיא, באופן טבעי בלי טיפולים ומשחקים. עכשיו אנגן לה שיר שהיא אוהבת." היא הוציאה גיטרה והתחילה לנגן ולשיר בקול ערב.
אם לא הייתי יודע שהמדובר במשחק, הייתי משוכנע שזו אחותה עומדת מולי, או לפחות מקרה קיצוני, של סכיזופרניה, וריבוי-אישיויות.
לאחר שסיימה לנגן, מחאתי לה כפיים, באופן ספונטני מתלהב.
רין הסירה את הפיאה וצחקה.
לא יכולתי להפסיק למחוא כפיים. איזה כשרון מדהים!
"עכשיו אתה תנסה, אבל תבחר מישהו שאתה מכיר טוב. זה יהיה לך יותר קל, בתור תרגיל ראשון."
שכבתי על הריצפה בעינים עצומות. ניסית לבחור מי הייתי רוצה להיות. נדב, כמובן! התרכזתי בדמותו הבוטחת, חיוכו הרחב, תמיד מאושר ובוטח. אני מתגעגע אליו. הוא כמו אבא בשבילי. תמיד מראה את הדרך הנכונה. הדרך הקשה היא הנכונה, תמיד היה אומר. תמיד תשוט במעלה הנהר - ככה לא תסחף במפל! תמיד יש לו כל מיני פתגמים, בלתי אפשרים, לבני תמותה, אבל הוא סופרמן. מגניב להציג אותו.
שכבתי והתרכזתי בו. חשבתי על סגנון הדיבור והלבוש. ההליכה, ותנועות הידים. כיצד הוא מראה כל דבר, כך שגם חרשים, מבינים, מה הוא אומר. והמשלים הציורים שלו. לכל דבר יש לו איזה מטאפורה מטורפת, מכל מיני תחומים ביזארים. יש לו ידע אינסופי בכל תחום. ממש אינציקלופדיה מהלכת על שתיים.
לבסוף קמתי והלכתי לחדר השני לסדר את הופעתי.
===
נדהמתי מהעודד הזה. נראה לי קצת צנון בהתחלה, אבל כנראה, שהתרגיל דרמה שלי הזיז אצלו משהו. הוא ממש לקח את זה ברצינות, ועכשיו אני מחכה לראות, איך הוא יופיע לפני מהחדר השני. אני צריכה להתאפק לא לצחוק, שלא להוציא אותו מהריכוז, בטוח יהיה מצחיק, ככה זה תמיד, בפעמים הראשונות. אין כמו הפעם הראשונה. אני מתה על הפעם הראשונה. הלואי שיכולתי לחזור, לפעם הראשונה. כמובן שאני יכולה לחזור בדימיון ובהצגה, זה קרוב מאד אבל אף פעם לא בדיוק.
הנה הגנוב הזה, יוצא מגולח למישעי, עם שיער, חלק, ומבריק, איך הוא עשה את זה? איזה תושיה! ממש כישרון מולד. גופיה לבנה הדוקה מבליטה את שריריו החסונים. איזה ריבועים, איזה כתפיים חסונות, חזה שרירי, אוך. מתה לגעת. איפה הוא הסתיר את המטעמים האלה.
"שלום, אני נדב," הציג את עצמו, כולו אומר ביטחון עצמי וגבריות.
"אני רין, היי, מה קורה" עניתי באיפוק.
"היי בובה, אני עלא-כיפק, רק קצת דואג, בקשר לאחי הקטן. אני מתכוון לעודד, יואב בסדר גמור, אחלה גבר, אבל עודד, קצת נגנב לו המוח. אני חושב שהשירות הצבאי, היה יותר מדי, בשביל הנפש, העדינה שלו. נראה לי שמשהו נשרט כבר אז. אחרי השחרור, הוא עבד בשליחויות תקופה מסוימת, ואז יום אחד בלי להפרד מאף אחד, נעלם. בלעה אותו האדמה. אנחנו דואגים, ומחפשים. ההורים כבר רצו לשכור איזה בלש פרטי, אבל אמרתי להם, שאין צורך, ואני כבר אטפל בזה. הפעלתי את המודיעין ביחידה. הרמתי כמה טלפונים לכל מיני-קודקודים, בחלונות-הגבוהים, אם את מבינה את על מה אני מדבר. מסתבר, שהטמבל הזה, התעסק עם איזה חתיכה, אולי יותר נכון, היא התעסקה איתו. הבחורה האחרונה שכדאי לך להסתבך איתה - נשואה לאיזה מליונר ערס. האידיוט, במקום לסיים את מה שהתחיל, השאיר אותה, סליחה על הביטוי, עם הזין ביד, וברח מהארץ. אני רק מקווה שיהיה לו מספיק שכל, לא לחזור לארץ, לפני שירגעו הרוחות..."
בשלב זה כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ופרצתי בצחוק טבעי מתגלגל. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שצחקתי ככה בטבעיות, ולא מתוך משחק. אולי רק בהצגות של הילדים, המתוקים, בשכונה. איזה מופע מרשים הוא דפק. חבל שהפרעתי לו, נראה לי, שהוא היה בכזה טראנס, שהייתי יכולה לגלות דברים, ממש עמוקים. לא נעים להודות, אבל נדלקתי על הנדב הזה, אפילו יותר, מאשר על עודד. איזה גבר.
"איך היה?"
"אין מילים בפי! עודד, אתה שחקן מלידה! כישרון מדהים! אתה בטוח שלא היית בחוג לדרמה?"
"לא! נשבע לך! את ההשראה שלי!"
===
"טוב יאללה, צריך לזוז כבר. איפה אביב? אביב!"
"מה"
"אתה מוכן לזוז?"
"בסדר"
"יאללה בואו"
הלכנו לקצה הדרומי של הכפר-עירה. דרך שבילי בוץ רמוסים. האזור הלך ונהיה דל אף יותר. זה כנראה האזור הפחות טוב של העירה. ילדים מוזנחים ברחוב ואנשים מסכנים למראה. נוגע ללב. מעטים התיחסו אלינו בכלל. לבסוף הגענו לצריף מט-לנפול, תלוי על בלימה על צידו בנטיה חזקה לכיוון דרום. רין הזיזה את הדלת שלא היתה כלל מחוברת לציריה.
נכנסנו פנימה.
בפנים היתה במה מוגבהת מעט ועליה תפאורה של ג`ונגל עם עצי בננות. מענין מה נושא ההצגה שלהם? אם הם רוצים ג`ונגל, הם יכולים לצאת החוצה, הם לא צריכים להתאמץ כל-כך, ולבנות צמחיה מניר.
הגיעו כעשרה ילדים ובני-נוער. הם התלבשו בתלבושות והתארגנו לחזרה.
הרבה מה לעשות לא היה לי. הכל כבר היה מאורגן בצורה מרשימה למדי. ישבתי והסתכלתי על ההופעה.
הסיפור היה על מישפחת פילים. אבא פיל, אימא פילה ושני ילדים פילים קטנים. הם מצאו פיל יתום ביער, אימצו אותו למשפחתם, ואז לא היה להם מספיק אוכל בשביל כולם.
מאד חרה לי המסר של הסיפור. אצלנו מקובל שסיפורים ובעיקר סיפורי ילדים, נגמרים טוב, ובעלי מסר חינוכי. מסר של עזרה הדדית ודאגה לזולת. הסיפור הזה בכלל לא נראה לי. בודאי לא בשביל ילדים.
מה בדיוק הם רוצים ללמד. מעניין מי הגאון שחשב על העלילה הזו. בטח האביב האנטיפט הזה.
אביב אכן התגלה ככשרון במה יוצא דופן. למרות התלבושות העלובות למדי, הדמויות שגילם ממש קרמו עור וגידים. הוא היה האבא והקריין. משחק מרשים.
רין היתה האם ושלוש בנות צעירות שיחקו את הפילים הקטנים, למרות שלמעשה היו פילים בנים, אם הבנתי נכון. שאר הילדים שיחקו תפקידי משנה של חיות היער והזזת תפאורה.
"איך היה"
"הצגה נחמדה מי כתב אותה?"
"זה מבוסס על סיפור ילדים מקומי, כך שהם מכירים את הסיפור, וקל להם להכנס אליו ולהזדהות עם הדמויות"
"המסר קצת קשה בשביל ילדים, אתה לא חושב?"
"אני מאמין בכנות. סיפור אמיתי הוא הרבה יותר חזק."
"לא הייתי קורא לפילים מדברים, סיפור אמיתי"
"זה משל לחיים במחסור. הפילים משולים לבני-האדם," קצת טמבל העודד הזה, מה אני צריך לציר לו דיאגרמה.
"את זה הבנתי! אבל מה המסר? אתה רוצה שלא יעזרו לילד יתום?"
"הסיפור לא בא לחנך, או ללמד את הילדים, בצורה מתנשאת, צבועה ופטרונית. הוא מציג את הדברים כמו שהם, והם יסיקו לבד את המסקנות. לפעמים נכון להציל את המסכן, ולפעמים צריך לדאוג לבני משפחתך."
"אבל כל אחד יודע לדאוג לעצמו, את זה לא צריך ללמד ולחנך."
"כמו שאמרתי, המחזה בה להציב מראה, ולא להטיף. כל אחד יכול לקחת את זה לאן שמתאים לו. כל אחד רואה את דמותו, והתנהגותו, ומבין מה שמבין, או שלא," איזה נודניק, הוא לא מרפה.
"הבנתי אותך," אין לי מושג מה זה הקישקוש הזה על כל אחד מבין מה שמבין. בשביל מה לכתוב מחזה, אם אין לך מסר או אמירה. סתם להעביר את הזמן? איזה בולשיט!
חזרנו לקומונה, ואנחנו רואים את דולי, עם עינים נפוחות מבכי.
"דולי מה קרה?"
"פיג`ויה אכ..." פרצה בדמעות. מתיפכת. רועדת בכל גופה, בלי יכולת לדבר.
"מה עשתה הפעם המתוקה שלי?"
"מתוקה? לזה אתה קורא מתוקה? היא השטן! היא אכל.." שוב נחנקת ומתיפחת ביתר שאת.
"זה בסדר דולי תירגעי," אביב ניגש אליה וחיבק אותה. דולי חבקה אותו חזרה בכל כוחה ואכן נרגעה.
"היא אכלה את התמונה היחידה, שנשארה לי, מאימא שלי. עכשיו לא אזכור את פניה." אמרה ופתחה את ידיה. בפנים היו פרורי צילום, בלתי מזוהה.
"אני יחנוק אותה!"
