תעודת אחריות

פעם רציתי שתהיה לי קופסת קסמים.

הקופסא תהיה קטנה דיה כדי שאוכל לשאת אותה בכל אשר אלך, אבל גם תהיה גדולה מספיק בשביל שאוכל להכיל בה את כל כולי.

מין קופסא כזאת שכשקורה משהו רע אני אוכל לקחת את הדבר הזה, תהיה אשר תהיה צורתו: רגש,חוויה,מילה, מבט,מגע או מחשבה אני אוכל לכלוא אותו בקופסא.

ברגע שהדבר יהיה בקופסא אני כבר לא אזכור אותו, ואהיה חופשייה להיות משהו אחר, יותר תמים ויותר בטוח בעצמו, משהו יותר אוהב.

אבל למדתי שדפים חדשים אינם קיימים, או לפחות לא במלוא מובן המילה, אפשר לנסות שוב אפילו אינסוף פעמים ואף לנחול אינסוף הצלחות אבל הדף אינו חלק לעולם.

לעד יישארו החלקים הכועסים, דיו שחורה וכתב פרוע, לא ניתן לריסון.

לעד יישארו החלקים המקומטים קמעה, איפה שזלגו פעם דמעות והתייבשו משאירות גלים דמיוניים של כאב .

לעד יישארו החלקים הריקים, על כל הפעמים שצפינו מהצד או שאבד לנו הקול שלנו.

לעד יישארו הכתוביות המחוקות בקו, על כל טעות שעשינו, בגלל שלומדים בדרך הקשה וגם זה לא תמיד.

לעד יישארו החורים האלה, לזכר כל הדברים שהייתי זקוקה ולא היו.

ובתוך כל אלה,לעד יישארו, שורות צפופות מלאות בכתב יד מסודר ויפה, או אפילו כתב קצת מבולגן, יוצא מדי פעם מהשורה, מתחת או מעל

לזכר ההתרגשות

לזכר העיניים, מבטים מתגרים או מבטים מושפלים בכבוד.

לזכר הידיעה, זו שאין לה צורך בהוכחה  וזו שיש לה ולפעמים חיים שלמים של למידה לא יוכיחו דבר.

לזכר ההבנה, שקיימת גם כשהדברים אינם ערוכים בטבלה מתמטית מדויקת מתחת לאפינו.

לזכר הקיום, לעצם היותנו, תעודת אחריות מול הזמן שהיינו גם אם אולי לא נהיה עוד.

ודפים חדשים? דפים חדשים הם חלקים לגמרי ואין בהם דבר.

ואני?

אני כולי עבר, שלי ושל רבים אחרים.

עבר שמניע אותי קדימה הופך אותי למה שאני.

אפילו התינוק שנולד אין דפיו חלק, כי למרות שאין היא שלו היא כבר נכתבה בו, ההיסטוריה של אביו ואמו ושל האנשים במקומות בהם כל אחד מהם דרך.

אני מי שאני בגלל הדף שלה, בגלל הסבל והשמחה שלה, אני כבר יודעת את זה ואולי רק אחרי שאני אסיים למלא את הדף שלי גם היא תדע.