זה לא משהו שאני יכול להסביר, לא דבר שאני יכול להצביע עליו אבל כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו ידעתי שהוא אחר.
כביכול לא היה דבר יוצא דופן בשיחה הזאת, אני פשוט זוכר שהלב שלי לא הפסיק לפעום בקצב מטורף .
הוא אמר שהוא יקפוץ לבדוק את הדירה בעוד כמה ימים ואני אמרתי שאני מחכה לבואו.
אני לא יודע מה נחת עלי מאז אותה שיחת טלפון אבל בתל אביב מקום מגורים לא נשאר יתום לזמן רב, וזה בדיוק מה שאמרתי כשסירבתי לגל האנשים שלא אחרו להתקשר אחריו.
בזמנו זה ניראה לי מאוד לא הגיוני, הנה אני, צעיר בלי גרוש על התחת מסרב לכל האנשים האלה, אין לי כסף לשלם על ההוצאות של הדירה הזאת ואני מסכן את חשבון הבנק שלי בשביל בחור בשם נדב שעומק ההיכרות שלי איתו היא שיחת טלפון שארכה דקה וחצי בדיוק.
אבל היום, היום הכל נראה הגיוני פתאום,לפעמים אני חושב לעצמי שהגורל קיים ועוד איך קיים, קשה להאמין שהתקופה ההיא הייתה לא יותר משרשרת של צירופי מיקרים.
את הימים הבאים לפני בואו של נדב בליתי בהתרגשות בלתי פוסקת, כמה שניסיתי להתרכז בענייני ככה העמיק השקט לחדור לתוך מוחי. המחשבות שלי כבר לא יכלו להימנע מלהרהר בנדב. דמיינתי לעצמי איך הוא עובר לגור בחדר הסמוך וכל שישי בערב אנחנו מביאים חברים הביתה ובשבת מתעוררים עם בחורות במיטה. דמיינתי לעצמי איך שנדב יכין לי קפה בשלוש לפנות בוקר כששנתי ושנתו ינדדו, איך אנחנו צופים ב"משמר המפרץ" כמו צ'נדלר וג'ואי מחברים. איך אנחנו מזמינים פיצה כל ערב ויוצאים לקרוע את העיר.
במחשבות שלי לנדב לא היום פנים אך גם לבד בדירה לפני שבכלל פגשתי בו, הרגשתי אך הנוכחות שלו ממלאת את החדר, אלי בגלל זה היה לו כל כך קל להיכנס לתוכו.
הוא הציג את עצמו וחייך, טיפשי לנסות לתאר איך הוא נראה, אני עצמי לא ממש זוכר, כשאני שוכב במיטתי הקשה ומנסה לדלות מידע מזיכרוני אני מתייאש, הוא תמיד נראה שונה, פעם השער שלו ארוך וחלק ופתאום יש לו תלתלים הנחים בשלווה על העורף, לפעמים הוא מאוד גבוה, כל כך גבוה שלא משנה כמה אני קופץ אני לא מגיע אליו. ולפעמים הוא כל כך נמוך שאני אפילו לא מצליח לראות אותו ואני רץ מיואש ברחבי הבית צועק בשמו, אני מחפש אותו באמבטיה ובמטבח, בסלון ובחדר שלי, אני אפילו מחפש אותו בחדר המדרגות של הבניין , רק בחדר שלו אני לא מעז לחפש, אני תמיד עוצר מול הדלת שלו.
"יש לי רק תנאי אחד" הוא הניח את הכוס והביט מהחלון,בהיתי בו תוהה, מחכה להסבר
"אני צייר, אני מצייר ואני לא כל כך אוהב שאנשים מביטים בעבודה שלי לפני שאני גומר,אז החדר שלי הוא מחוץ לתחום" הוא סובב את מבטו אלי ואני זוכר ירוק מקיף אותי מכל עבר, הוא המשיך לדבר, אמר משהו על זה שהוא ישמח לצייר אותי, שלף פנקס מהתיק והחל לשרבט בעפרון, מדי פעם פלט משהו כמו "על תזוז" אבל אני לא רציתי לזוז בכלל, הייתי מהופנט, הירוק של העיניים שלו היה בכל מקום, לא גוון מסוים, לא כהה ולא בהיר רק אינסופי.
אמרתי לו שהוא יכול להיכנס לדירה כבר מחר, הוא חייך ואמר שיחזור מחר עם החפצים.
"בינתיים תשמור לי על הפנקס"
הוא אפילו לא שאל איך זה שהחלטתי כל כך מהר ושלא היו מועמדים אחרים, כאילו הוא ידע כבר משיחת הטלפון ההיא שהדירה הזאת שלו.
החודשים הבאים היו חודשים של גן עדן אינסופי, זה היה בדיוק כמו שתיארתי לעצמי, אומנם לא כל הזמן, לפעמים נדב היה שוקע במוזה ונכנס לחדרו, לא יוצא עד שהיה גומר לצייר, כל פעם כזאת היה יוצא עם יצירת מופת אחרת, נותן לי רק להביט ורץ החוצה ולמצוא את הקונה הבא.
בפעם הראשונה שהייתי עד ל"מוזה" שלו קצת דאגתי, עמדתי מחוץ לחדר שלו, רוצה לפרוץ פנימה אבל לא מעיז אפילו לדפוק . בסוף התרגלתי למצבי רוחו אבל אף פעם לא התרגלתי לריק האדיר שנפער בתוכי כשהיה מסתגר ימים שלמים עם צבעיו.
לא רק מוזה הוא היה פורק בחדרו, יום אחד נכנס מלווה בבחורה, "זאת נטשה" אמר והלב שלי נעצר.
כשנטשה הייתה באה הם היו מסתגרים בחדר וכשהייתה יוצאת היה יושב ומצייר, כשהייתה חוזרת היו מסתגרים שוב וחוזר חלילה. לפעמים נטשה הייתה יוצאת לבדה למטבח
"אם אני לא אביא לו הוא בכלל לא יזכור שאדם זקוק למזון מדי פעם"
"אז זה ממש רציני בניכם" אמרתי
"רציני זה מונח יחסי" היא התיישבה לידי "תסביר למה בדיוק למה אתה מתכוון"
"אהבה.
את אוהבת אותו?"
נטשה הביטה בקיר הלבן אבל ידעתי שהיא רואה משהו אחר לגמרי.
"איך אפשר שלא לאהוב את נדב?"
היום ההוא היה עוד יום רגיל שבו ישבתי על הספה בוהה בטלוויזיה הכבויה, נדב יצא מהחדר סוף סוף, ציור נוסף בידו "יפה כרגיל" חייכתי אליו "תודה, אני אחזור בקרוב תשמור על שקט נטשה ישנה" הביט בי בעיניו הירוקות וקרץ, אז נזכרתי שכשנתקלתי בעיניים אלה לראשונה הן ציירו אותי, מצאתי את הפנקס על השולחן וחטפתי אתו, מדפדף כאחוז טרוף עד שמצאתי. הדמות שהציצה בי מהדף לא הייתה דומה לי כלל וכלל אך עדיין זיהיתי בה את עצמי, היו לי שפתיים נפוחות מהרגיל ועיניים קטנות מאוד שמסביבן חגו שקיות ענקיות של חוסר שינה ואולי דמעות, מעל אחת העיניים הייתה חסרה גבה ובצד הנגדי הייתה חסרה אוזן, האף היה כמות שהוא, ישר ומושלם רק השער כולו היה חסר.הוא קלע בול. דפדפתי הלאה ודמותה של נטשה העירומה הגיחה אל מול עיניי, גם בעמודים הבאים צצה נטשה העירומה, נטשה בוכה, נטשה צוחקת, נטשה אוכלת ונטשה ישנה. הכל היה ברור.
זה קרה כל כך מהר שאני אפילו לא זוכר איך מצאתי את עצמי בחדר שלו. את נטשה לא שמעתי צועקת אבל כנראה שהשכנים כן שמעו כי כשהשוטרים הגיעו עוד הייתי באמצע המעשה.
בניידת רציתי לספר לשוטרים על העיניים של נדב ועל איך שפרסמתי מודעה בעיתון ואיך העולם חדל מלהתקיים אחרי שהוא התקשר, אבל פתאום ניראה לי לא נכון להסביר כל כך הרבה דם על ידי שיחת טלפון.
אפילו היום, 5 שנים אחרי האירוע, 5 שנים אחרי שנדב הופיע מחוץ לתא והשאיר לי את הציור הזה, לא אמר דבר רק השאיר את הציור, אפילו לא הביט בי. 5 שני אחרי עדיין אני לא מצליח להסביר את הסיבה לרגשות שלי כלפי האדם הזה, אחרי כל הזוועות שעשיתי למענו אני אוהב אותו אהבה עזה.
אחרי הכל איך אפשר שלא לאהוב את נדב?
