הנחל
חזרתי לקומונה.
הארנב של פיג`ויה זרוק בפינה.
גל של חרטה שטף אותי.
הכל אשמתי!
למה לא חינכתי אותה?
הייתי צריך להקדיש לה יותר תשומת לב.
בכלל לא הייתי צריך להביא אותה לקומונה המקוללת הזאת.
הנבלות, בטח גנבו ממני, את הכסף, והדרכון.
אבל למה אין להם כסף לחיות?
אני צריך לקבור את הכלבה.
אוציא אותה מהפח, ואקבור אותה.
אשים לה מצבה.
פניה אחוזי הפלצות, צפו ועלו כנגד עיני, לא אוכל לשאת להביט בן שנית.
אני מוכרח, אחרת תרדוף אותי בשנתי.
לא, אי אפשר! לא מסוגל לנבור באשפה, כדי לחלץ גופת כלבה רקובה, זה מעבר ליכולתי!
צמרמורת עוברת בי, רק מעצם המחשבה.
זה מגוחך!
לקחתי את הארנב המרוט, והלכתי איתו לנחל.
בניתי גלעד של אבנים, הנחתי עליו את הארנב.
ישבתי, ובכיתי.
לאן עכשיו?
לאן אוכל ללכת ללא דרכון, וכסף?
אני תקוע פה לנצח.
אולי השגרירות, כבר סדרו לי דרכון חדש?
פעם אחרונה, הם אמרו, כמה חודשים - בטח עוד לא התחילו להזיז עניינים. אולי כדאי לי, לצור קשר עם נדב?
לא!
הגיע הזמן להיות עצמאי.
אני כבר לא תינוק, שכל הזמן צריך, שאחיו הגדול יציל אותו - מספיק להתבכיין!
תתגבר!
תתבגר!
הלכתי לי לאורך הנהר, בלי לשים לב, לאן נושאות אותי רגלי.
השמש השוקעת, צובעת את העולם, בגונים אדומים, הולכים וכהים.
הדם מתפשט לאורך הרקיע, וזורם בנחל.
ממלא את העולם.
פתאום עידן צף, ועלה מול פני.
לא חשבתי עליו המון זמן.
בעצם, אולי מאז, שהבטתי לתוך עיניו, בפעם האחרונה. "עודד תעזור לי," הדהדו מילותיו האחרונות, בראשי.
הדם בנחל הולך וכהה.
"עודד תעזור לי"
איך יכולתי לעזור לו?
מה יכולתי לעשות?
אולי אם לא הייתי זז שניה קודם, אם רק לא הייתי נשכב, הכדור היה נעצר בגופי, או לפחות מוסט, ולא קוטל אותו. אולי בכלל זה היה להיפך, והכדור שפגע בו, היה מיועד אלי, רק בגלל שהוא התרומם, הוא עצר אותו בגופו, ואני חב לו את חיי?
אולי בכלל הכל מוכתב מלמעלה, ולכל יש סיבה, ותכלית? הכל קורה, כי כך צריך לקרות, ואין לנו כלל, השפעה, ואשמה?
ואולי להפיך?
הכל קורה ללא כל סיבה, סתם גורל קר ואכזר, צירוף מקרים קטלני, ללא פשר, ואשמה.
אז למה אני חש כל-כך אשם?
ואיך יכולתי לזרוק את גופתה לפח?
איזה בנאדם קר, וחסר רגשות, יכול להשליך כך, גופה של כלבה אהובה, לפח?
היא בסך הכל כלבה! גוש בשר מרוטש! ממה את מתרגש?
ואיזה בעיה נפתרה?
על מה מאיר ואביב, כל-כך צהלו?
אם פיג`ויה, היתה כל-כך בעיתית, היה אפשר למסור אותה למישהו, שידאג לה, ויטפל בה יפה.
איך לא הבנתי את זה, והתעקשתי להחזיק אותה?
איך נתתי לעידן למות?
אני רוצח סדרתי!
המשכתי ללכת, שקוע בהזיותי.
הנהר הפך שחור, כנחש פתן אימתני.
אולי אבלע בקירבו, ויבוא הקץ לתלאותי?
בסך הכל כלבה.
בסך הכל כלבה.
רק כלבה זה הכל.
לא צריך לעשות מזה עניין.
כולם מתים בסוף.
כלבים, במילא, לא חיים הרבה זמן.
זה לא כאילו, שיכולתי לטייל איתה, לארצות אחרות.
היא בסך הכל כלבה.
אבל היא היתה, רק גורה קטנה ומתוקה.
אהבתי אותה.
הדמעות שוב חנקו את גרוני, וערפלו את עיניי.
נגבתי אותן, והתבוננתי סביב, המקום נראה לי מוכר, אישה בשיער כסוף, ישבה ליד הדלת, והביטה לעברי, מנופפת בידה, "לודל, לודל"
ניגשתי אליה, והיא חבקה אותי בחום, חיבוק מנחם, מלא רוך. חשתי, כמו ילד יתום, שאומץ. ילד אובד, שמצא את ביתו.
מירי הזמינה אותי להכנס, הכינה לי משהו לשתות, ושאלה אותי מה קרה.
ספרתי לה הכל, בלי לחשוב על השפה, ועל המילים.
פשוט שפכתי את ליבי.
סיפרתי כל מה שקרה לי.
על השליחויות, על אבדן הכסף והדרכונים, על כל המאורעות בקומונה, על השירות בצבא, על הורי ואחי, על יוליה שמבלה בבסיס, על עידן, על רין ועל פיג`ויה. כל מה שקרה וכל מה שעובר בראשי. אפילו על נחש הפתן ומחשבות האובדן.
מכשול השפה, הפך ליתרון. עצם הידיעה, שהיא לא כל-כך, מבינה את דברי, שחררה את לשוני, ואמרתי את כל אשר, על ליבי. כמו לדבר עם אלוהים, או עם הכותל. חבל שאין לנו כמרים ביהדות, רק פסיכולוגים, או רבנים מוצצי דם.
כעבור, מה שנדמה, כפרק חיים ארוך, אולי, מפני שאכן עבר זמן רב, ואולי רק משום, שעברתי, וסיפרתי את כל קורות חיי, לבסוף נגמרו המילים.
הנחל יבש, והרמתי את עיני.
עיני פגשו את עיניה.
חום, והבנה, ראיתי בהן, לחלוחית של התרגשות, אבל עקבות חיוך בצידי הפה.
האמנם, לא הבינה דבר, מכל אשר אמרתי?
"לודל," היא פתחה בדברים.
"הנחל זורם אל הים, מליוני שנים, לפעמים יש שטפונות, וחיות מתות. אנשים מתים.
אסונות, שריפות, מחלות, רעב וסבל.
אנשים מתים.
ילדים מתים.
אבל הנחל, ממשיך לזרום אל הים.
לפעמים יש סיבה לסבל, ולפעמים לא.
לפעמים קצת אושר, קצת הנאה, ואז הסבל קשה שבעתיים.
והנחל ממשיך לזרום.
לפעמים מלא ושוצף, גדוש על גדותיו, מטביע את העולם, הורג וקוטל.
לפעמים, מחיה, מציל חיים, משקה, מגדל צמחים.
הנחל זורם.
מליונים, בליונים שנים, וימשיך לזרום אחרינו, מליונים, בליונים של גלונים,
אף פעם לא נגמר.
גם אם יבש לכמה שנים, לבסוף חוזר ומתמלא מחדש.
הנחל ממשיך לזרום.
קפוא כמו זכוכית בחורף, אדום כדם בשקיעה, כחול וזך בצהריים. זהוב בזריחה, ושחור כזפת בלילה, אבל תמיד זורם.
הנחל זורם כמו החיים.
כל טיפה יקרה מפז.
כל טיפה היא עולם, ומלואו, ואובדנה, קשה מנשוא, אבל בסופו של דבר, כל הטיפות, כולן, מגיעות לים.
גם אלו, שנדמה, כי אבדו מהר, נספגו בטרם עת, כל הטיפות, מגיעות אל הים,
והנחל ממשיך לזרום.
אובדנה של טיפה אחת, לפעמים מסייע, לאחרת, להמשיך בדרכה. הטיפה שממשיכה, אינה צריכה להרגיש רע, עליה להמשיך בדרכה, ולזכור, שכל הטיפות, מגיעות בסוף לים, והנחל ממשיך לזרום."
המום, הבטתי בה, מדברת במספר שפות מעורבבות, שאיני שולט בכולן, ובכל זאת, הבנתי את דבריה, כאילו בטלפטיה. כאילו נפתח ביננו ערוץ תקשורת ישיר.
הנחל ממשיך לזרום.
