סיפורים בהזמנה אישית
הים
עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב ניקוו בעיניי. מכאן, שום דבר, כבר לא יהיה, כפי שהיה.
תום, סוף.
סוף עידן הנעורים.
מצחיק.
כבר עברתי את גיל עשרים, ורק עכשיו, תום הנעורים?
פעם, נערות היו בוגרות, כבר בגיל שתיים-עשרה.
בת עשרים, וזה פעם ראשונה, שאני צריכה לבחור דרך בחיים.
טוב אולי לא פעם ראשונה, אבל תמיד היה לי כיוון מוגדר.
כשהייתי קטנה, זה היה מה שהורי אמרו, ואחר-כך זה מה שדמינתי, שאבא שלי היה רוצה, וההיפך ממה שאימי היתה אומרת.
בטוח ההיפך ממה שהבעל הבן-זונה שלה, היה אומר לי לעשות. הכלב הזה איך אני שונאת אותו, שבא לי למות!
בא לי לרצוח אותו.
אני צריכה סגריה.
אה, עכשיו יותר טוב.
פתאום אין-ספור אפשרויות.
העולם פתוח בפני, ואני רק צריכה לבחור.
איזה פחד!
הבחירה שלי עכשיו תקבע את עתידי, את כל החיים שלי.
לאן אלך?
מה אעשה?
פתאום הצבא, שכל-כך חששתי מפניו, הפך לביתי.
ממש חממה.
רק אתמול התגייסתי, והינה כבר אני מסיימת.
שירות של שנתיים מדהימות, עם חברים נהדרים.
כמה שקיטרתי כל הזמן, ורק עכשיו אני מבינה, איזה כיף היה.
אף פעם לא מבינים כמה טוב, עד שהטוב נגמר.
פעם ראשונה, שאצטרך להחליט, מה לעשות עם החיים שלי.
כמה שהם יחסרו לי. גדי, השרוך, המתוק הזה, ועומר המושבניק, איזה חתיך! אבל לא כמו עודד.
מעניין אם עוד אשמע פעם מעודד?
אני חושבת עליו כל יום.
לפעמים אפילו כותבת לו מכתבים, אבל אין לאן לשלוח.
בטח כבר מצא לו מישהי.
שוב דמעות ניקוו בעיניי.
אני גם מאבדת אותם, מאבדת את המסגרת, וגם איני יודעת, אם עודד עדיין שלי.
אני שלו לנצח! אין מצב, שאני אוהב, עוד מישהו ככה! איך הבנזונה הזה, יכול היה לברוח מהארץ, בלי להגיד שלום?
איזה כלב! אני שונאת אותו. כזה חרא אנוכי, הוא יכול להיות לפעמים. שום דבר!
אפילו לא מכתב.
אני אפילו לא יודעת, היכן לחפש אותו.
איך הוא יכול היה להיעלם ככה בלי להשאיר סימן?
איך?
איך!!?
אולי קרה לו משהו?
אבל נדב אמר, שאין מה לדאוג, וה"עניינים בשליטה". אם נדב אומר, הוא יודע.
אולי נדב, יוכל לעזור לי, למצוא אותו?
אולי אפילו לברר, אם הוא עדיין שלי? איך אוכל לשאול משהו כזה?
אני אוהבת את עודד יותר מהכל. בחיים לא הייתי בוגדת בו, אבל הם בהחלט יחסרו לי.
בעיקר הבנים, רוב הבנות בבסיס, די מעצבנות, חוץ מפנינה המתוקה, שכולם מתבלבלים ביננו. טוב, עם הדובון, כל מה שרואים, זה בחורה קטנה, עם שיער בלונדיני, אבל היא בכלל ג`ינג`ית. לך תבין בנים.
איזה מתוקים הם, שארגנו לי מסיבת פרידה בים.
אבל למה ביום כיפור?
בהתחלה לא רציתי ללכת.
פעם ראשונה בחיים, שאני לא צמה.
שרק לא יפגע בי איזה ברק!
אולי בעצם זה יהיה פתרון טוב.
עם המזל שלי, אני לא אמות, רק אהיה נכה לצמיתות.
אמרתי שאי-אפשר, ואני חייבת לצום!
גדי החוצפן הזה, הקיבוצניק, התחיל להרצות לי על זה, שאנחנו משלמים מספיק, בבריאות שלנו, למדינה המזוינת הזאת, וסופסוף יש הזדמנות, לבלות קצת, ואני הולכת לבזבז אותה על צום. הוא אמר, שהוא חובש, ויוציא לי פטור מצום.
הצחיק אותי נורא.
להוציא גימלים מאלוהים? איזה גנוב הוא. איך הוא משתולל במים עכשיו, כמו ילד קטן!
הוא דיבר בכזה להט, שלא יכולתי, לעמוד בפני הפצרותיו.
לפעמים יש לי תחושה, שהוא מאוהב בי קצת. אני מתה עליו, אבל לא הייתי מסתדרת, עם הבלבול, והבלגן שלו.
גם עודד מבולבל ומבולגן, אבל לא עד כדי כך.
איך הם משחקים, כמו ילדים במים, איזה חמודים.
טוב, להם יש עוד זמן.
הם יכולים להרשות לעצמם להיות ילדים, יש להם לפחות עוד שנה עד השחרור.
מה אני אעשה עכשיו?
אולי ארשם לאוניברסיטה?
צריך ללמוד לפסיכומטרי.
אבל מה הייתי רוצה ללמוד?
אולי עבודה סוציאלית? אני משקית ת"ש, לא יזיק שיש נסיון בתחום.
אבל אני שונאת את העבודה הזאת.
כל הטפסים, והאדמיניסטרציה, והבירוקרטיה.
כל הזיופים, לקראת הביקורות.
אפילו ביקורי הבית, אומנם נחמד לסוע, ולבקר אנשים, אבל כל הזמן מתחמנים אותך, חושבים שאני מטומטמת.
אני חיילת בודדה בעצמי, מה הם חושבים שאני לא מבינה?
אני יודעת בדיוק מה מגיע ולמי, שלא יעשו הצגות.
הייתי רוצה לעזור לאנשים באמת. לטפל אחד על אחד.
אולי חינוך מיוחד?
או אולי אפילו, משהו יותר טכני.
אולי רפואה?
אבל אני לא יכולה לראות דם!
פסיכולוגיה?
יגנב לי המוח, מלהקשיב לבעיות של אחרים, כל הזמן, יש גבול לסבלנות שלי.
"יוליה!! בואי למים!"
"אולי אחר-כך!"
מה הם עושים? הם רצים הנה שלושתם. הם לא יעיזו!
הם לוקחים אותי על הידים למים.
"תורידו אותי!!! אההההההה!"
אני לא מאמינה! במים עם כל הבגדים והשעון. "ג-ד-י!!! אני ירביץ לך! אני יהרוג אותך!"
"תפסיקי להיות כזאת מרובעת! אפשר לחשוב, שאת בת תישעים. קודם את רוצה לצום, ועכשיו את אפילו לא נכנסת למים? מה קורה לך! עוד מעט יהיה חורף, לא תהיה לך יותר הזדמנות השנה! אל תהיי כזאת ילדה קטנה! תתרחצי כבר, תשטפי את החטאים!"
"מי שמדבר על חטאים! אתה הסטת אותי לדבר עבירה!
בגללך אני כולי רטובה, ואין לי עוד בגדים! כדאי לך להתחיל לצום כבר עכשיו, בשביל שנה הבאה!
זה השעון שעודד נתן לי, אני לא בטוחה שהוא נגד מים."
"תראי לי אה..זה סווטץ` אין לך מה לדאוג! חוץ מזה בלי בגדים עוד יותר טוב!"
"אתה תזהר ממני יא חוצפן!" אני אתפוס את הממזר הזה! "כדאי לך לברוח מהר!!"
איזה כיף במים.
מים נהדרים, חלום!
אין מדוזות וכל-כך נעים.
אין כמו הים.
להרגע, לצוף, לזרום עם הגלים, האויר המלוח, והרוח הנעימה, תענוג, איזה אושר.
אני כל-כך מאושרת, איזה חברים נהדרים.
ים אינסופי, ניצחי, כחול חמים ומחבק.
הלואי שלא יגמר לעולם.
